פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אהבה לא קונבנציונלית: "ילדים" הוא ספר טוב על אנשים שמתבגרים

      ספר הביכורים של תמר מרין כולל רומן לסבי אותנטי ורגיש ומטפל נהדר במאבקי כוח אינטלקטואליים ומגדריים. אם הדמויות בו היו רק עגולות ומפורטות מעט יותר, הוא היה הופך לספר יוצא מן הכלל

      "לא הבהירות בחיי האהבה היא הדרושה לי, אלא הבהירות בחיי המקצועיים. זו בסופו של דבר תביא גם לבהירות בחיי האהבה ובכל שאר התחומים". כך מספרת אדווה, גיבורת "ילדים", ספר הביכורים של תמר מרין, אולם למשך כל העמודים שהגיעו לפני כן ויגיעו לאחר מכן, היא מחפשת בהירות תחת כל סלע שעוד לא נהפך: בחייה המקצועיים, בחיי האהבה שלה, ובכל מה שבדרך.

      אדווה ואדם הם זוג תל אביבים צעירים שגרים יחדיו ומנסים להתקיים. היא מקריאה ספרים עבור עיוורים ולומדת לתואר שני בספרות, הוא עובד על קובץ סיפורים קצרים וחולם להפוך לסופר של ממש. את חייהם מערערת מערכת היחסים עם הזוג המבוגר והנודע אודי אורמן, ראש החוג לספרות שמעוניין לקחת את אדווה תחת חסותו ולסייע לה בכתיבת תזה, ואביבה, אשתו, העורכת הספרותית הנחשבת ביותר במדינה, שמעוניינת לסייע לאדם עם סיפוריו הקצרים.

      אלא שהקשר המשמעותי יותר נרקם דווקא בין אדווה ואביבה, שמתאהבות אט אט ומטלטלות את הראשונה, שאינה יודעת מה לעשות עם חייה. כאן יש להעניק למרין הרבה קרדיט – בידיים אחרות, רומן לסבי בין סטודנטית צעירה ועורכת ספרותית הגדולה ממנה כמעט בשני עשורים עלול היה להרגיש תלוש או פרובוקטיבי (רק בשביל להיות פרובוקטיבי), אך ב"ילדים" הוא מרגיש אותנטי ונכון ואמיתי – אותנטי ונכון ואמיתי לא פחות מהקשרים הרומנטיים המעט יותר קונבנציונליים שמתוארים בספר. הדברים הללו נכונים גם בנוגע לסצנות האינטימיות בין אדווה ואביבה.

      במובנים מסוימים הטיפול היפה בקשר שבין אדווה ואביבה גם מאיר על הבעיה העיקרית ב"ילדים": רוב הדמויות מרגישות עמוקות ועגולות רק באחת מסצנות הסיום של הספר – סצנה מעולה לכל הדעות, עם בילד-אפ נהדר - אך לא לפני כן. נניח, מרין מדלגת לגמרי על מריבה מכוננת של אדווה ואדם, ומיד קופצת הלאה לדקה שלאחר מכן, כשאדווה יושבת על הספסל מתחת דירתה ותוהה מה לעשות. גם בהמשך, כשהזוג הצעיר חולק בית ולא ממש מדבר, ישנה הימנעות כלשהי מצלילה פנימה. הפגיעות של אדם היא החלק המעניין ביותר בו, ולמרבה הצער היא לא זוכה להתעמקות נאותה, כשם שמספר דמויות נוספות זוכות לקיפוח דומה למשך חלקים גדולים של הספר.

      "ספרות עברית מדכאת אותי, חוץ מכמה סופרים אני לא מסוגלת לקרוא כלום", מודה אדווה די בתחילת הספר. "ילדים" בהחלט לא מדכא: הכתיבה בו טובה, הנושאים בהם הוא עוסק – הרגעים החמקמקים הללו לפני שאנשים הופכים שלמים, או לכל הפחות בוגרים; מאבקי כוח אינטלקטואליים; מאבקי כוח מגדריים; מקומה של האישה; נאמנות – הכל מטופל כראוי. גם ההחלטה להעניק את מלאכת הסיפור לאדווה – לכאורה הדמות עם הכי מעט שאיפות – נכונה, והופכת את הספר נגיש יותר, מנוקר קצת פחות, כזה שיכול להתאים גם לקוראים שלא שולטים בעולם (ואולי בברנז'ת) הספרות העברית בו הספר עוסק. דמויות קצת יותר עמוקות ונכונות לצלול פנימה יותר, אל תוך נבכי המאבקיים הרגשיים, היו הופכים את "ילדים" מספר טוב, למצוין.