פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אהבה על הגשר: ריאיון עם ניק הורנבי על התסריט המועמד לאוסקר של "ברוקלין" ומורשת ספר הכדורגל הפולחני שלו

      לקראת הפצתו בארץ של "ברוקלין" המועמד לאוסקר, התסריטאי והסופר ניק הורנבי מוחה על הטענות שהסרט גזעני, מסביר למה הוא מבין פוליטיקאים ישראלים שכועסים על אנשים שמהגרים מהמדינה ומודה כי יעדיף תואר של ארסנל על פסלון מוזהב

      אהבה על הגשר: ריאיון עם ניק הורנבי על התסריט המועמד לאוסקר של "ברוקלין" ומורשת ספר הכדורגל הפולחני שלו

      מי שלא בקיא בהספק של ניק הורנבי וישפוט אותו לפי מה שהוא אומר על עצמו, עלול לחשוד כי מדובר בטיפוס בטלן. "לא כתבתי די בשנים האחרונות, חבל שלא עשיתי יותר", הוא מכריז בריאיון טלפוני מן המשרד הלונדוני שלו. אך האמת היא, שהיוצר הבריטי דווקא מיצב בתקופה זו את מעמדו כמכונת כתיבה אנושית. "מצחיקונת", ספרו האחרון, זה עתה פורסם בעברית; "Love, Nina", סדרת טלוויזיה פרי עטו, תערוך בשבוע הבא את הקרנת הבכורה העולמית שלה במסגרת פסטיבל ברלין; ו"ברוקלין", סרט המבוסס על תסריט שלו, יעלה מחר (חמישי) לאקרנים בארץ.

      בקיצור, אם הורנבי היה כותב מילה אחת נוספת, כבר לא היו נשארים עצים ביערות הגשם. מה עוד, שגם הרקורד שלו פורה וכולל בין השאר את הרומנים "קדחת המגרש", "נאמנות גבוהה" ו"רווק עם ילד", שהיו כולם בסיס לעיבודים קולנועיים, וכן את התסריטים של "לחנך את ג'ני" ו"הולכת רחוק", שהיו מבוססים על ספרים של אחרים. את הלקאתו העצמית, אם כך, צריך לקחת בערבון מוגבל.

      אבל לפחות באשר לדבר אחד, הורנבי לא מצטנע. "לא הופתעתי" הוא מצהיר ביחס לכך ש"ברוקלין" קיבל שלוש מועמדויות לאוסקר – לסרט הטוב ביותר, לשחקנית הראשית סרשה רונאן, ולו עצמו בקטגוריית התסריט המעובד. "כבר הייתי מועמד לפרס על 'לחנך את ג'ני' ב-2010, אבל בזמנו הרגשתי כי זה נס שמתרחש בעולם מקביל", הוא אומר. "לא זכיתי בזמנו, אבל כן הבנתי שמותר לי לשאוף לכך במידה ואעשה עבודה טובה מספיק, ובלי להשתחצן חלילה, אני בהחלט חושב ש'ברוקלין' לא פחות טוב מן הסרטים האחרים השנה".

      ואכן, טוב עשתה האקדמיה כשהעניקה מועמדות לתסריט המעובד של "ברוקלין", אף שהתחרות על המקום בחמישייה בקטגוריה זו היתה צפופה במיוחד השנה, והותירה בחוץ שמות בסדר הגודל של "האיש שנולד מחדש", "סטיב ג'ובס" של אהרון סורקין ו"אנומליסה" של צ'רלי קאופמן. הורנבי אכן הפליא להביא אל הבד את ספרו של קולם טויבין, המתלווה לצעירה אירית, בגילומה של רונאן, שעוזבת את עיירתה הקטנה ב-1952 כדי לחפש חיים חדשים וטובים יותר בתפוח הגדול, אבל מוצאת שם בעיקר קשיי התאקלמות וכמיהה למכורתה.

      התסריט הוא אחת המעלות העיקריות בסרט הנפלא בכללותו, ועומד גם בפני עצמו, כשקוראים אותו בנפרד. מלאכת הכתיבה של הורנבי כאן כה בטוחה בעצמה, מלאת שליטה, זורמת וקלילה, עד שלא מפתיע לשמוע אותו מכריז כי העבודה על "ברוקלין" היתה קלה מבחינתו. "לא שברתי את הראש יותר מדי", הוא מודה. "ברגע שקראתי את הספר הרגשתי שאני יודע מה לעשות איתו, שאני מבין אותו ומתחבר אליו. אהבתי שיש בו פשטות וגם מטען רגשי, ואהבתי שהוא מצליח לתאר גיבורה החיה בו זמנית בשני מקומות – הגוף שלה בניו יורק, אבל לבה עדיין באירלנד".

      ניק הורבני (GettyImages , ג'ון פיליפס)
      "הגיע לנו להיות מועמדים לאוסקר". ניק הורנבי (משמאל) עם במאי "ברוקלין" ג'ון קראולי והכוכבת סרשה רונאן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      יכול להיות גם שהתחברת אליו בקלות כי הוא מעמיד אשה במרכזו? כך היה גם ב"לחנך את ג'ני" וב"הולכת רחוק", ואפשר להגיד שגיבורות נשיות הן המאפיין העיקרי של עבודתך כתסריטאי.

      "אני מסכים. ב'לחנך את ג'ני' אפשר עוד היה להגיד שזה צירוף מקרים. עכשיו ברור שזה סוג הסרטים המועדף עליי. זה פשוט מעניין יותר: למרבה הצער, נשים בעולמנו נאלצות להתמודד עם הרבה יותר מכשולים מאשר גברים, אז הדרמה חזקה יותר".

      הקולנוען הצרפתי קלוד שברול אמר פעם – אשה לא חיה, היא שורדת.

      "כן, גם עם זה אני מסכים, ופעם זה היה עוד יותר קשה, כך שבסרטים תקופתיים מהסוג של 'לחנך את ג'ני' ו'ברוקלין' מלחמת ההישרדות הזו עוד יותר גדולה ומעניינת. יש גם יתרון נוסף בסוג כזה של תסריטים: בגלל שהיצע הדמויות הנשיות בהוליווד כה נמוך, יש לך סיכוי גבוה יותר להשיג לפרויקט את השחקנית שתרצה. אם תכתוב דמות של גבר, תאלץ להתחרות על שירותיו של הכוכב המבוקש עם עוד אלפי תסריטים שיש בהם דמויות שכאלה, וסביר להניח שלא תשיג את מבוקשך. לעומת זאת, ב'לחנך את ג'ני' קיבלתי את קארי מאליגן בתפקיד הראשי, ב'הולכת רחוק' את ריס וית'רספון וכאן את סרשה רונאן – תמיד הבחירות שחלמתי עליהן".

      איך הגבת כשראית את הסרט בפעם הראשונה וחזית ברונאן מעניקה חיים קולנועיים למילים שלך?

      "זו היתה חוויה מפעימה מבחינתי. תמיד ידעתי שהיא תהיה טובה בתפקיד, אבל לא שיערתי לעצמי שהיא תהיה כל כך טובה. מיד לאחר הצפיה הראשונה, היה לי ברור שהיא תקבל מועמדות לאוסקר".

      ברוקלין (יח"צ)
      עוד סרט לבן כמו שלג. מתוך "ברוקלין" (צילום: יח"צ)

      אין מחלוקת על כך שהמועמדות של רונאן ראויה. מה שפחות מתקבל על הדעת הוא כי כמוה, 19 המועמדים והמועמדות האחרים בקטגוריית המשחק הם לבני עור. המהומה סביב ההדרה הגזעית הזו הגיעה לשיא חדש ביום השיחה שלי עם הורנבי, כיוון שכמה שעות לפני הריאיון, הרשתות החברתיות התפוצצו מזעם על שרלוט רמפלינג, המתחרה עם כוכבת "ברוקלין" על הפרס בקטגוריית השחקנית הראשית, בשל דבריה כי המחאה נגד האקדמיה האמריקאית לקולנוע היא "גזענות נגד לבנים". כדי לא ליפול לאותן מלכודות, התסריטאי ניגש לסוגיה בטון מהוסס.

      "אולי עדיף שלא אדבר על זה", הוא אומר. "אני חושב שמרכז הדיון לא צריך להיות המועמדויות, אלא מלכתחילה אופי הסרטים שנעשים. אפשר היה לחזות את המהומה כבר הרבה קודם לכן, כשברשימת הסרטים שיצאו להפקה השנה, היו רק מעטים עם גיבורים שחורים. צריך לחשוב איך עושים יותר סרטים עם גיוון אתני. בינתיים, אני יכול רק להצטער על כך שתוקפים גם את 'ברוקלין', ומגדירים אותו כאחד האחראים לבעיה".

      אבל זה באמת סרט מעט בעייתי. כל הדמויות בו לבנות. מישהו כבר כתב כי המסר שלו זה "ארצות הברית מקבלת בזרועות פתוחות מהגרים, כל עוד הם לבנים".

      "הסרט מדבר על אירים בשנות החמישים, מה לעשות שלא היו ביניהם שחורים רבים? אתה יכול לבוא ולשאול למה אני לא כותב תסריטים על ההיסטוריה של השחורים, אבל האם זה נכון שאני אעשה זאת? באיזו זכות? האם לא עדיף שיוצר שחור יספר את הסיפור הזה? אם אעשה כן, האם זה לא יהיה ניכוס תרבותי מצידי? אני רוצה להיות חלק מהפתרון, לא חלק מהבעיה".

      הייתי בטוח גם ש"ברוקלין" ירגיז אנשים באירלנד, כיוון שהוא בסופו של דבר מציג את המדינה בצורה נחותה למדי, בטח יחסית לאופציית ההגירה לארצות הברית. אבל אז התברר לי כי לא רק שהוא לא הכעיס שם אף אחד, אלא שריסק שיאים קופתיים במדינה.

      "אל תשכח שאמנם אני בריטי, אבל הבמאי ג'ון קראולי, כמו גם סרשה, אירי, השניים לא היו עושים משהו שיעליב או ישפיל את בני עמם. אל תשכח גם שאירלנד כמעט מאז ומעולם היתה מדינה שתושביה מהגרים ממנה, ואני חושב שכולם שם גדלים וחיים עם ההנחה שהם או הקרובים להם אולי יעזבו אותה יום אחד. הגיבורה בסרט היא לא משהו יוצא דופן, והצופים האירים לחלוטין מבינים את הדחף שיש לה לעזוב ואולי גם לא לחזור".

      בישראל פוליטיקאים תמיד לוקחים אישית את זה שיש צעירים שרוצים לעזוב.

      "אבל הסיפור של המדינה שלך שונה. ישראל נבנתה כדי להחזיר אנשים הביתה, ולכן אני יכול להבין את הרגישות הפוליטית. המדינה סבורה כי שהתפקיד שלה הוא לשמור את האזרחים אצלה, ואם הם החליטו לעזוב אותה, היא מרגישה שאיכזבה אותם".

      אם כבר מדברים על פוליטיקה, העיסוק של הסרט בהגירה הוא כמובן הדבר הכי אקטואלי שיכול להיות עכשיו. התכוונת מראש שהמציאות של ימינו תהדהד כאן?

      "האמת, שלא. התחלתי לעבוד על הפרויקט הזה לפני כמה שנים, כשעניין ההגירה עוד לא היה בכותרות, אבל רצה הגורל והוא יוצא לאקרנים בדיוק כשהסוגיה הזו בוערת, כך שהתסריט נהיה רלוונטי בלי שאפילו התכוונתי לכך".

      בצד הממד האקטואלי, יש בסרט גם איזו נוסטלגיה לשנים שלפני לידתך. נדמה שאתה נהנה לשחק עם התמימות של הימים הללו, למשל בסצנות בהן הגיבורה לומדת איך לאכול ספגטי ואיך לקנות וללבוש בגד ים, דברים שהיום נראים מובנים מאליהם, אבל לא היו כאלה ב-1952, בעיקר למישהי שזה עתה הגיעה לעיר הגדולה.

      "אלה היו ימים תמימים, ללא ספק, אבל זה לא שהתמימות הסתיימה ב-1952. היא נמשכה גם בשנות השישים והשבעים, כשאני גדלתי. כשהגיבורה בסרט מוזמנת למשפחה איטלקית היא לא יודעת איך לאכול את זה, תרתי משמע, וגם בסביבה שלי, אפילו בסיקסטיז ובסבנטיז, היה פחד מאוכל של לאומים אחרים. בילדותי ובנעוריי, לא היה מקובל ללכת למסעדה סינית או הודית, ואם אנשים הלכו למסעדות, זה היה בשביל סטייק וצ'יפס".

      אוליבייה ז'ירו שחקן ארסנל (רויטרס)
      מוכן להקריב עצמו בשבילם. אוליבייה ז'ירו, כוכב ארסנל וכוכב קולנוע בפוטנציה, חוגג אחרי עוד ניצחון (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      הורנבי, בן 58 היום, נשוי לשותפתו המקצועית הוותיקה אמנדה פוסי, שהפיקה גם סרט זה. לזוג שני ילדים, איתם הוא הולך בקביעות למשחקים של ארסנל, קבוצת הכדורגל שאת אהבתו לה תיעד ב"קדחת המגרש", אחד מספרי הספורט הנפלאים בכל הזמנים. אפילו שני העיבודים הקולנועיים הכושלים שלו, "אהבה על הדשא" הבריטי ו"אהבה מליגה אחרת" האמריקאי, לא הרסו את הזיכרונות המרגשים ממנו.

      רבים מקוראי רומן הפולחן הלכו שבי אחרי הורנבי, והפכו בעקבותיו לאוהדי ארסנל גם כן. זה קרה גם לי, ואני מבקש מהסופר כתובת למשלוח הצ'ק, כדי לדרוש פיצוי על כל הנזקים הנפשיים שהדבר גרם. "אוי, אני כל כך מצטער", הוא אומר ומצחקק, "אבל היו לנו גם זמנים יפים".

      אתה עדיין אוהד שרוף, אז אם תזכה באוסקר, יש סיכוי שנראה אותך חוגג כמו חלוץ שהבקיע שער ניצחון? תוריד את החליפה ותחשוף מתחתיה חולצה של ארסנל?

      "אם אזכה, אני אשתדל לחגוג זאת בצורה מכובדת ככל האפשר, ואני חושש כי הדרך שהצעת אינה מכובדת".

      ולשאלה הקשה באמת – מה תעדיף, פרס נובל לספרות, אוסקר על תסריט או זכייה של ארסנל בליגת האלופות?

      "האופציה השלישית. צריך לחשוב על טובת הכלל. אם אני אזכה באוסקר או בנובל, זה ישמח רק אותי ואולי עוד כמה אנשים. אם ארסנל תזכה בתואר, עשרות מיליונים ישמחו בכך. חוץ מזה, זהות הזוכים בפרסים תמיד נשכחת אחרי כמה חודשים. אתה זוכר מי זכה באוסקר על התסריט המעובד לפני שנה? מי זוכר? אבל אם ארסנל תיקח את ליגת האלופות, זה ייזכר לעד".

      עוד לפני האוסקר, סדרת הטלוויזיה החדשה שלך תוקרן בפסטיבל ברלין. מה ההבדלים מבחינתך בין כתיבה לקולנוע וכתיבה למסך הקטן?

      "בעיקרון, בשני המקרים אני משתמש באותם חלקים של המוח. ההבדל הוא במישור אחר: כיוון שכתבתי את הסדרה ל-BBC, ידעתי שהיא תצא לפועל. אם הם אומרים שהם רוצים משהו, הם יעשו אותו. בקולנוע, אף פעם אין את הוודאות הזו. פרויקטים תמיד עומדים על סף התפרקות ותמיד יש בעיות עד הרגע האחרון עם התקציב ועם המימון ואתה לא יודע אם בסופו של דבר, בכלל ייצא משהו מהתסריט שלך. אז השוני הוא בעיקר בכך שהטלוויזיה מספקת לך את תחושת הביטחון שלעולם לא תקבל מהמסך הגדול".

      אני בכל זאת חייב להתעקש ולהבין איך אתה מצליח לכתוב כל כך הרבה.

      "אני לא יודע איזה רושם יש לך, אבל זה לא שאני יושב בעליית גג ומתקתק כל הלילה. יש לי משרד, ואני בא אליו מדי בוקר, עובד בו בשעות משרדיות ועושה את מלאכתי. אולי מבחוץ זה נראה אחרת, אבל באמת שאני לא עובד קשה מדי".