אידריס אלבה - ג'ון לות'ר (לות'ר)
ג'ון לות'ר הוא לכאורה הבלש הטלוויזיוני החדש האידיאלי: מותש, קודר, מעוך על ידי החיים והמציאות שבה הוא עובד, אובססיבי ובודד. אבל הסוד להצלחה של הדמות שלו הוא המשחק המשובח של אידריס אלבה, כריזמטי ואינטנסיבי במידה שמזכירה את הכוכבים ההוליוודיים הגדולים של שנות השישים והשבעים. אלבה גדול גוף, הליכה ברווזית מתנדנדת, עם חזות מאיימת, ידיים ענקיות ועיניים רכות. השילוב הזה יוצק בו שילוב כמעט בלתי אפשרי של זעם ואגרסיביות לצד אניגמטיות אנושיות רבה ותבונה, מה שגורם לי כצופה לא רק לתמוך בו - גם כשהוא חוצה קווים אדומים שאסור שיחצו - אלא גם במידה מסוימת לפחד ממנו. האלמנט הבלתי צפוי הזה הוא הקסם של לות'ר. השתתפותו הנפלאה ב"סמויה" והיותו מועמד לג'יימס בונד האפרו אמריקאי הראשון, הן נקודות זכות לא מבוטלות אף הן.
(מיכל רפאלי כדורי, סמנכ"ל רגולציה)
מגי סמית - ויולט גרנת'הם ("אחוזת דאונטון")
ליידי מרי: "רק רציתי לציין שסיביל זכאית לדעותיה"
ליידי ויולט, הרוזנת מגרנת'הם: "לא, היא לא, עד שהיא תתחתן - ואז בעלה יגיד לה מהן דעותיה"
אני לא יכולה לדמיין את "אחוזת דאונטון" ללא השליטה הבלתי מעורערת של המשפחה וההיילייט של כל פרק - ליידי ויולט גרנת'הם בכיכובה של מגי סמית' האגדית. נראה שג'וליאן פלוז, יוצר הסדרה, חיכה לליהוק המושלם של סמית' (אותה הכיר מעבודה משותפת ב"פארק גוספורד" ובסרט אותו ביים בכיכובה שנה לפני עליית הסדרה) כדי ליצור את דמותה של האלמנה חדת הלשון והמבט, המגשרת בין העולם 'הישן' ל'חדש' תוך מתן פרשנות סנובית/אריסטוקרטית לענייני היום ומהשפחה.
האלמנה צוידה בשלל משפטי מחץ לאורכה של הסדרה, הנעים בין ביקורת חברתית ("אם הייתי מחפשת היגיון, בוודאי שלא הייתי טורחת לחפש בין חברי המעמד הגבוה באנגליה") , לאבחנות נוקבות, תוך ביטוי מחודד של מחשבות שאף אחד אחר לא היה מעז לעלות במוחו ("זה מה שקורה שנותנים לאנשים הקטנים האלה קצת כוח. זה עולה להם לראש כמו משקה").
למרות כל זאת, מצליחה ויולט - שהיא גם סבתא מגוננת - להציל תמיד את היום ואת המשפחה עם שילוב בריא של פרגמטית וניסיון. וכדברי ספראט, רב-המשרתים של ליידי ויולט בפרק האחרון אשר סוגר את הסדרה: "מעל הכל היא שונאת להיות צפויה".
(דנה שטרן, מנהלת רכש, ערוצי הבית וה-VOD של yes)
שרה לנקשייר - קתרין קיווד ("עמק האושר")
כוכבת סדרת המתח הבריטית המצוינת "עמק האושר", השוטרת המופלאה קתרין קייווד (שרה לנקשייר), מאופקת, חמה, כובשת, מקורית, מרגשת וכובשת את המסך למן הרגע הראשון. בסצנה הפתיחה של הסדרה היא מגיעה לגן ציבורי בעקבות קריאה על בחור שיכור שמנסה להתאבד ועוד לפני שהמומחה למו"מ מספיק להגיע, הצליחה הסמלת קייווד לפתור את התסבוכת עם הרבה כריזמה ואינטליגנציה רגשית. היא בוחרת להיחשף בפני הבחור: "אני בת 47 גרושה יש לי בת אחת שמתה, בן אחד שלא מדבר איתי ואני חיה עם אחותי, שהיא נרקומנית שנגמלה ועם הנכד שלי".
למרות שאנחנו יודעים עליה לכאורה את כל מה שצריך לדעת, במהלך הסדרה דמותה נחשפת שכבה אחר שכבה דרך האנשים שקרובים אליה ודרך סיפור העבר (שהמידע עליו מוגש בצורה אלגנטית להפליא). קתרין לא מפסיקה להפתיע: היא קשוחה ובעלת עקרונות אבל שוכבת עם הגרוש שלה, היא נלחמת בפושעים האלימים ביותר אבל מתפרקת אצל יועצת בית הספר שמתלוננת על הנכד שלה. הסיוט הגדול שלה מתרחש כשהאנס של בתה משתחרר מהכלא והיא נחושה לסגור עימו חשבון בכוחות עצמה.
רק דמות חזקה, חד פעמית, ספציפית, עם אמת פנימית גדולה יכולה להכיל את כל העומס הרגשי הזה, לפרק אותו באופן פרקטי ומאופק אבל עם הרבה חום אהבה ורגש. קתרין עוברת בסדרה מסע רגשי ופיזי לא פשוט, כשהיא כמעט מאבדת את חייה למען הסיפוק שבעשיית הצדק.
(דגנית אטיאס גיגי, מנהלת התוכן והדרמה של הפקות המקור ב-yes)
הדוקטור ("דוקטור הו")
סיפור האהבה שלי עם "הדוקטור" (תמיד הדוקטור, לא 'הד"ר' ואף פעם לא עם 'הו' אחרי השם), החייזר בעל שני הלבבות שנוסע במכונת זמן והגיבור של סדרת הקאלט הבריטית, התחיל אי שם בילדותי כשנחשפתי לסדרה המקורית שעלתה בשנות השישים. היא היתה מוזרה, לואו-טקית כמעט במכוון ואנגלית למדי. שנים רבות אחר כך נחתה על שולחני קלטת עם פיילוט חדש המבשר על חזרתה של הסדרה לטלוויזיה עם הפקה חדשה, דוקטור חדש בגילומו של כריסטופר אקסלטון ולצדו בילי פייפר וסיפור ביזארי על בובות חלון ראווה שתוקפות את לונדון.
כמובן שרכשנו את הסדרה לשידור ומאותו הרגע האהבה שלי לדוקטור הפכה למיני אובססיה, הכוללת גם ביקור על הסט ודאלק ענק שמשקיף עליי מדי יום במשרד. זר לא יבין זאת. כמעט בלתי אפשרי להסביר למי שלא צפה בסדרה את סוד הקסם של הדוקטור ומה הופך אותו למוסד אנגלי בממלכה המאוחדת לא פחות מהמלכה או תה מנחה. לך תסביר למי שלא צפה איך למרות שינויי ליהוק במשך השנים האחרונות (אקסלטון התחלף בדיוויד טננט שהוחלף במאט סמית' שעזב והוחלף בפיטר קפלדי הותיק), הדוקטור תמיד נותר אותו הדבר - ה"אאוטסיידר", האיש המשוגע עם הקופסה, זה שמשקיף על האנושות ואף פעם לא חלק ממנה, זה שהזרות שלו היא משקפת לנו כל הנזק שאנחנו גורמים כבני אדם לאחרים וגם לעצמנו. וקצת כמו חלקנו, גם לדוקטור יש משיכה בלתי מוסברת דווקא ללונדון, אחרת קשה להסביר איך דווקא היא עומדת במרכזה של כל קונספירציה או פלישה חייזרית.
(יקי ז'אק, מנהל ערוצי הסדרות של yes)
כל דמות של השחקן ג'יימס נסביט
ג'יימס יקירי,
לו הייתי צריכה לבחור עם מי לשתות תה וכריכון מלפפון בממלכה אין ספק שהייתי בוחרת בך. כבר מימי "רגליים קרות" הייתי מרותקת לדמותך מלאת האופי ולמרות שנסיך נאה לא היית לא אז ולא "עד עצם היום הזה", לא יכולתי להסיט את מבטי ממך. איזה מזל שלמרות כוונות זדוניות של היוצר מייק בולן, הוא בחר להיפרד בסוף העונה החמישית מריצ'ל ולא ממך.
גם ריח החזירים שנדף ממך כפיג פיין המופלא ב"להעיר את נד", לא הרתיע אותי, ולהפך, היית כה אמין ונוגע ללב שעד היום הניחוח הרע עולה באפי עם חיוך. היו לי עוד הרבה רגעי נחת ממך בשנים האחרונות ולאחרונה שברת את ליבי עם הסיוט המבעית ביותר של כל הורה בתור טוני מ"הנעדר". ממליצה לכל מי שיכול לעמוד בזה, לצפות בסדרה המופלאה והמותחת הזו, להגיע איתך לקצה הנפש האובססיבית, לחיות איתך את רגעי המתח והחרדה העומדים בסתירה כל כך גדולה לנופים השלווים של העיירה, ולמלון עדן המשפחתי שם חורב עלך עולמך ומתחיל הגיהנום של המשך חייך.
לא יכולה לחכות לראות אותך ב"הסוד" ואם נשאר לך רגע פנוי, תמיד אשמח להחליף את התה בפאי רועים אירי מול החיוך העקום המופלא שלך.
(קרן גלייכר, מנהלת מחלקת רכש תוכן של yes)
יסמין פייג' - רות' רוזן ("מתחת לפני השטח")
רות' רוזן, גיבורת סידרת המתח הבריטית המצוינת "מתחת לפני השטח" (Glue), היא אחת הדמויות המורכבות והזכירות ביותר מהסדרות שראיתי לאחרונה ב-VOD. מה שהופך את דמותה לכל-כך יוצאת דופן הוא פקעת סבוכה במיוחד של קונפליקטים בתוכם היא חיה ופועלת: היא שוטרת חד-הורית בכפר קטן באנגליה, שנולדה לאם צוענייה. אלא שהקהילה הצוענית המקומית הפנתה לה עורף בגלל שיצאה כנגד המסורת ועשתה ילד מחוץ לנישואין.
בסדרה היא חוקרת מקרה רצח בכפר, ונקרעת כל העת בין נאמנותה הישנה לקהילה שלה (עם שמץ של נקמנות על מאורעות העבר), לבין הרצון הבלתי-מתפשר למצוא את הרוצח, גם אם הוא יהיה מקרב הקהילה ממנה באה.
מבחינתי רות' (או יוצרי הסדרה שכתבו את דמותה) הצליחה פעמיים - גם לתת לי הצצה לעולם חדש שמרוחק מאד מחיי היומיום המקומיים, אך גם לגרום לי להתקרב אליה, להרגיש אותה, להתחבט בדילמות שלה. ויש בזה קסם רב.
(גיא לביא, מנהל ערוץ yes דוקו)
פול דאנו - פייר בזוחוב ("מלחמה ושלום")
אם יש ז'אנר אחד שיוצרי הממלכה מצטיינים בו במיוחד (ובמקרה זהו גם הגילטי פלז'ר הפרטי שלי), מדובר בעיבוד התקופתי. באתי עם המון ציפיות ל"מלחמת ושלום" מכיוון שעל העיבוד העדכני אחראי אנדרו דיוויס, שיצר את הגרסה האהובה עלי ל"גאווה ודעה קדומה" (זו שבה קולין פירת' בתפקיד מר דארסי יוצא בבגדים רטובים ממי האגם), וההפקה החדשה לרומן הקלאסי של טולסטוי בהחלט עומדת בהן בגבורה.
ההפתעה המשמחת ביותר היא שהדמות שהכי ציפיתי לה התגלתה כהפתעה הנעימה ביותר של ההפקה. פייר בזוחוב, הדמות המרכזית והמעניינת בסדרה, מגולמת בווירטואוזיות על ידי השחקן האמריקאי פול דאנו ("12 שנים של עבדות") במפגן משחק עוצמתי ואמין. זהו לא עניין של מה בכך בהתחשב בצוות השחקנים המעוטר שלצדו, שכולל בין היתר את סטיבן ריאה וג'יליאן אנדרסון, ואת יקירת הוליווד החדשה, לילי ג'יימס.
דאנו מגלם את דמותו של פייר, צעיר נעבעך ורומנטיקן, בנו הממזר של אריסטרוקרט, היורש באופן מפתיע את הונו העצום של אביו והופך מאישיות מוקצה לרווק נחשק בחוגי החברה הגבוהים ביותר. פייר המבולבל מחליט לצאת למסע של חיפוש והגדרה עצמית, בסופו הופך לגבר אידיאליסט הפועל למען צדק ושינוי אמיתי בעולם. וכך ככל שמתקדם הסיפור הוא גרם לי פשוט להתאהב בו, לרצות בטובתו ולקוות שגם הוא ימצא את ה"אחת" שלו. גם אלה שספרות רוסית אף פעם לא הייתה הפורטה שלהם, בהחלט ייהנו מהעיבוד העדכני והרלוונטי לסדרה ואולי אפילו ינסו לצלוח את הרומן על כל 1,225 עמודיו.
(מור לאור, מנהלת רכש סדרות של yes)
ג'יליאן אנדרסון - סטלה גיבסון ("The Fall")
דמותה המורכבת של החוקרת המשטרתית הבכירה סטלה גיבסון (ג'יליאן אנדרסון המהממת) מציתה את דמיוני. כוח המשיכה של סטלה טמון ביכולת שלה להיות מי שהיא, בלי הצורך למלא משבצת נתונה מראש, להתאים את עצמה או להתנצל. היא יודעת שהיא מדהימה, וזה מספיק.
הדמות, שנכתבה במיוחד עבור אנדרסון, משתדלת לא ליפול להגדרות: היא קרה, אבל גם אמפתית ומגוננת, נראית בלתי חדירה וקשוחה אבל הקושי של הקורבנות מערער אותה והמרדף אחר הרוצח הפסיכופט מסקרן ומסעיר אותה. סטלה היא דמות נשית עוצמתית, היא בוחרת בקפידה את בגדיה, מורחת לק אדום בוהק, ומקפידה על מראה מטופח ונקי עבור עצמה בעיקר. היא מבריקה, חזקה ומלאת חן, אך משדרת מסתורין: אנחנו יודעים מעט על עברה בלונדון, ומגלים מדי פעם פיסות מידע קטנות ומרומזות עליה.
נראה שיש לה תסביך אם, ייתכן שעברה בעצמה תקיפה, יש לה חולשה לגברים צעירים ומסוקסים, ולפעמים גם לנשים. דמותה האניגמטית והשונה מהנוף הכללי של נשים בטלוויזיה, היא זו שגורמת לי לחזור פרק אחר פרק ולהתגעגע מעונה לעונה.
(שי מור, מפיקת ערוצי הסדרות)
ראסל טי דייויס, יוצר הסדרות "מלפפון" ו"בננה"
ראסל טי דיוויס המוכשר כשד כבר הנפיק לנו את "קוויר בעיר" פורצת הדרך (שעובדה אחר כך ל"הכי גאים שיש" האמריקאית), כך שזה לא מפתיע שהוא חוזר לזירת הפשע, חיי הגייז במנצ'סטר, עם הסדרות "מלפפון"/"בננה". הפעם במרכז הסדרה הוא הציב את הנרי, גבר שכבר חצה מזמן את ה-40, בעל עכבות מיניות וזוגיות תקועה. בדיוק ההפך מסטיוארט אלן ג'ונס מ"קוויר בעיר". אולי קוראים לו הנרי בסט (Best), אבל הוא בהחלט לא הטוב מכולם. הוא חושק בפרדי הבלונדיני הצעיר שעובד בקפטריה שמודע למבטים ולתשוקות של הגברים סביבו (ונהנה מכך, גם אם לעולם לא יודה בזאת), נוטש את בן-הזוג, מצלם את אחיינו לקליפים הומו-אירוטיים באינטרנט וחווה את משבר גיל הארבעים-לא-משהו בחברת צעירים פוחזים.
הנרי הוא לא דמות אהובה, יש לא מעט שיגידו שאפילו להפך. אבל הוא דמות אמיתית. אנחנו מכירים אנשים כאלו, לעזאזל, אנחנו האנשים האלו. גם אחרי שחצינו את ה-40 אנחנו עדיין ילדים שמדברים על גודל וצורת הכלי ומפנטזים על הבחור החתיך ואנחנו לא באמת יודעים מה אנחנו רוצים מהחיים, רק שדי בטוחים שלא על זה חתמנו. ובזה הנרי הוא אכן בסט. ויותר מכך דיוויס. רק שימשיך להנפיק לנו דמויות אמיתיות עם תסריט שנון ותמיד נהיה מרוצים. אם לא מהחיים אז לפחות מזה.
(אסף שפירא, אחראי אתר העיתונאים של yes)
yes London, מיטב הסדרות הבריטיות האיכותיות והמדוברות, החל מיום רביעי הקרוב, ה-27 בינואר, בחינם ב- yesVOD.