פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עלה גבוה מדי: "פקח" הוא ספר יומרני שמכור לשפה של עצמו

      ספר הביכורים של יהודה ויזן מנוסח בהקפדה פרפקציוניסטית שהופכת אותו לאתגר כמעט בלתי אפשרי לצליחה. בתוך כל ההתפלספות הזאת קשה להבין מהי הביקורת שהספר מבקש להעביר או האם הוא בכלל מעוניין שנבין לאן הוא חותר

      בתחילת 2012 פרסם יובל בן עמי את ספרו "הקומדיה התל אביבית", ששפך אור על חיי בוהמת המשוררים המודרנית של הכרך הגדול. אחד הגיבורים המרכזיים המתוארים בספר היה חברו של בן עמי, יהודה ויזן. בעיני הוא היה הדמות שהחזיקה את הסיפור. ויזן הוא איש מלא ניגודים, מתוסבך ומשעשע, עדין וגס, נחות מחד ושנון מאידך ובקיצור – כל מה שאדם שמחזיק בתואר האוקסימורוני "משורר ומאמן כדורסל" צריך להיות.

      ארבע שנים חלפו, ו-ויזן עבר לקדמת הבמה והפך לסופר עם רומן הביכורים שלו "פ??ק?ח", שזכה עוד לפני פרסומו בפרס שרת התרבות לסופרים בתחילת דרכם. פקח הוא שמו של גיבור הרומן. הוא בחור צעיר שגדל בבית של אב וולגרי ואם שעיסוקה העיקרי הוא לבשל ולפטם. עם יציאתו מעיירת הפריפריה בטלון תחתית אל העיר הגדולה בטלון עילית, הוא מנסה להגשים את חלומו הגדול להיות סופר. בין חיכוכיו בגיבורי הספרות העכשוויים לערגתו למחברים העבריים הקלאסיים, פקח מתאהב בקופאית אתיופית בשם זילזיל טיבס. הרקע התרבותי ביניהם מייצר דיאלוגים בלתי אפשריים, כשבנוסף לאהבה המוזרה הנרקמת ביניהם, הוא מסתבך עם לא מעט אושיות ומוסדות במדינה ובכל ביקור בבית נלחץ מחדש בצבתותיה האכזריים של אמו.

      כמשורר, מתרגם ומבקר מוערך, ויזן סוגד לשפה העברית. הוא לא אחד מאלה שיתנו למילה לחלוף על פניו בלי שישקיע בה מחשבה. הפרפקציוניזם שלו ראוי להערצה, כל אות והיגוי יישקלו היטב, כל הטעמה תגיע במקומה. הכול טוב ויפה, רק שזו בדיוק התכונה שהופכת את "פקח" לספר לא טוב. ויזן נופל היכן שנפלו משוררים רבים שהוציאו רומנים לפניו: הוא הולך לאיבוד בתרגום, התרגום שלו עצמו. הוא פשוט לא מצליח לעשות את המעבר משירה לכתיבה קוהרנטית בעלת רעיון מוצק. לא מצליח? ייתכן שלא רוצה. אפשר לטעון שאם מוחמד לא יבוא אל ההר, יבוא ההר אל מוחמד – קרי, לא הסופר הוא שצריך להנגיש את היצירה, אלא הקורא אמור להתמודד ולהתאמץ כדי להבין את נפשו של המחבר. לטעמי, זו צורת חשיבה מתנשאת. הלא במה ספר נמדד אם לא ביכולתו לפשט ולהסב הנאה? יש סופרים רבים, ישראלים וכאלה שלא, שכתבו רומנים מהנים ולא ויתרו על שפה גבוהה וסגנון ראוי. נדמה שגם ויזן יכול, נראה שב"פקח" הוא היה מעוניין לשמר את היצירה.

      הקורא מוצא את עצמו מותש. ההערצה למילה הכתובה היא הדרך היחידה שויזן מכיר. הוא מחפש את הדרך המושלמת להביע, יש לו רדיפה בלתי משגת לתוצאה הגבוהה ביותר שיוכל להשיג, וזה מעייף. "סינן פקח. נזהר בלשונו. ירא את הצלב. במרחק שבו להישמע שיעולים. נבון נעלם בעשן. איבד עניין. קצה נפשו במסכימים למיניהם. בגילו". והרי זהו אינו רומן קולח, זו שירה. איכותית, טובה, בעלת רעיון, אבל האם אפשר לסבול את זה לאורך 261 עמודים? ייתכן. עבורי המשימה הזו הייתה קשה עד בלתי אפשרית.

      זה לא נגמר כאן. בהיות ויזן אדם הניזון מביקורת, קצת קשה להבין גם את האמירה שעומדת מאחורי "פקח". האם הוא מבקר את המיליה הספרותי בתל אביב ("בטלון עילית"), או שמא מרגיש חלק ממנו ובז לעצמו? ואולי הוא בכלל סוטר לחלום של גיבורו להיות סופר, כשהוא מצביע על תרבות ה"ארבעה במאה" שדווקא חוק הספרים שהעלים אותה מעיד על חסרונה ומחזק את הטיעון שהספרות העברית מתה? כנראה שגם וגם וגם, אלא שההשקעה של ויזן באסתטיקה מפריעה גם לרעיונותיו, מהמוסדיים ועד המחתרתיים, לחדור את חומת הסגנון הבצורה שלו.

      בין רגעי הלאות, הכבדות והבלבול, מבליח לעתים אותו ויזן המגניב של "הקומדיה התל אביבית", עם תיאורים של סקס מטונף במועדון או זימון מצחיק לשירות מילואים, שבמהלכו רוקן מחסנית שלמה על שיח. למרבה הצער, זה לא מספיק. "פקח" הוא ספר שמטיל את כל יהבו על המילה הכתובה, כמעט שאינו מתחשב ברעיון שעומד מאחוריה וקובע שיאים חדשים של יומרנות. האם זה אומר שהרומן הבא שלו יהיה מעיק כמו זה? לא, כי לויזן עדיין יש את כל הכישרון להיות הברנש ה-COOL שבחבורה. השאלה, שוב, היא לא כמה הוא יכול, אלא כמה הוא רוצה. נצטרך לחכות זמן מה כדי לגלות את התשובה.


      "פקח" / יהודה ויזן, אחוזת בית ספרים, 261 עמודים