"ערב טוב זמננו תם", אומרת קרן מור בפתיחת מערכון של "החמישיה הקאמרית", שמציג אותה כמנחה של פאנל טלוויזיוני על תיאטרון ישראלי. דמותה של מור ממשיכה את מלאכת ההנחיה עם דיבור זריז שמופנה לשאר הנוכחים הדוממים בפאנל: "יש האומרים שהתיאטרון הישראלי, ורציתי לשאול אותך, אבל ממש במשפט קצר, כי פה מסמנים לי, רגע אחד, רגע אחד, האם יש והאם יהיה תיאטרון? תודה לפורום הנכבד שהיה איתנו כאן הערב. וזהו, לנושא הבא".
אלא שהסאטירה של שנות ה-90 ממש לא רחוקה מהמציאות שלנו ב-2016, בטח בכל הנוגע לעניין הציבורי בתיאטרון הישראלי. עם יד על הלב, כמה ישראלים היו יודעים שתיאטרון חיפה עולה עם הצגה חדשה (ודווקא בתל אביב) בכיכובו של משה איבגי אלמלא היה מתפרסם בשבוע שעבר תחקיר וואלה! NEWS שחשף שש מתלוננות שטוענות שכוכב ההצגה הטריד אותן בעבר?
ופתאום, ההצגה שהיתה אמורה לעניין קהל מנויים מצומצם ועוד כמה פריקים נדירים של תיאטרון כחול-לבן, הפכה לאירוע שפותח מהדורות חדשות. ובמקום בוקסה קטנה בעמודי התרבות עם ביקורת על ההצגה, נשלחו עשרות צלמים כדי לריב על מקומות לצד הבמה כדי לנסות להשיג פריים טוב של הכוכב, בעוד פרצופים מוכרים מהתעשייה מנסים לקושש הזמנות כדי להיות בקהל בזמן אמת כשהדמות הספק-טרגית תעמוד מול הקהל, ותגיב לראשונה לטענות נגדה.
"לראשונה מאז התפוצצה הפרשה, משה איבגי מופיע כעת בתיאטרון", זעקו הכותרות באתרי האינטרנט, והקהל שבא לראות את המחזה (שלפי מקורות זרים לא מתעלה לגבהים מרשימים) רק חיכה לסיום ההצגה כדי לשלוף את הסמארטפונים ולצלם את המונולוג האמיתי, שנכתב על ידי המחזאי החובב ציון אמיר, שכולל את הציטוט האלמותי: "מעולם לא ניסיתי במכוון לפגוע באיש".
אין ספק, איבגי שחקן ענק, והוא נראה אמין לגמרי כשהוא מדקלם את המילים ומספר על הימים הלא קלים שעוברים על משפחתו מאז הפרסום. הקהל הגיב כמו שמגיבים לשחקן שמסיים מונולוג שכתוב מצויין ומבוצע לעילא במחיאות כפיים סוערות.
אבל רגע לפני שנתייחס למחיאות הכפיים, נחזור על המילים שבהם בחר איבגי להגיב לטענות על הטרדות: "מעולם לא ניסיתי במכוון לפגוע באיש". רוצה לומר לא טוען שלא פגע, אלא טוען שזה לא היה במכוון. זה קו ההגנה. אין פה "לא היו דברים מעולם" או "מדובר ברוחות רפאים" כפי שטען בתחילה אלא שינוי פאזה כללית משהו רקוב בממלכת דנמרק, אבל לא התכוונתי להסריח את הממלכה בעצמי.
אם היה משהו רקוב אתמול בתיאטרון זה לא היה נאום ההגנה של איבגי, אלא התגובה של הקהל. בפעם הראשונה שאיבגי עלה על הבמה הוא זכה למחיאות כפיים סוערות (בזמן ההצגה!) כאילו שהיה קוזמו קריימר שעולה על הסט של "סיינפלד", או אל באנדי שנכנס בפעם הראשונה לחנות הנעליים על הסט של "נשואים פלוס". בסיום המופע, לאחר ההשתחוויות המסורתיות ונאום ה"לא ניסיתי במכוון לפגוע באיש" הקהל הריע לו כאילו שמדובר בביונסה בסופרבול.
נשאלת השאלה מדוע לקהל היה דחוף לקבל במחיאות כפיים סוערות אדם שיותר מדי נשים טוענות שהוא הטריד אותן מינית? יש שיטענו, ובצדק, שכל עוד לא הוכח אחרת משה איבגי חף מכל פשע ושום כתם לא דבק בו. זה נכון, חזקת החפות היא עיקרון דמוקרטי חשוב אבל חזקת החפות לא אומרת שצריך להריע לאדם שכרגע אמר לכם שקו ההגנה שלו הוא שהוא לא ניסה לפגוע באף אחד או אחת "במכוון".
אלא שהקהל היה מורכב בחלקו הגדול מחבריו של איבגי וממוזמנים של ההפקה. אם תרצו, אפשר לקרוא להם "שתולים". כולנו מצפים מהחברים שלנו שיעמדו לצדנו ברגעים קשים, ולכן זה לא צריך להפתיע שאותם מקורבים מחאו כפיים לנאום של איבגי. קחו לדוגמה את אלכס אנסקי שנצפה בקהל אתמול שופע חיוכים. הבוקר (שני) כבר אמר בריאיון לגלי צה"ל שהוא חרד לגורלו של חברו, ואמר ש"גם כשבחורה לא רוצה להתנשק... יש לזה 200 גוונים של אפור".
אז החברים והמקורבים מחאו כפיים, ואולם שלם הצטרף אליהם. היו כמה שעמדו המומים ומובכים, אבל הם היו המיעוט המאוד שקט, תרתי משמע. אז נכון, אף אחד לא ציפה שקהל שבא לראות הצגת תיאטרון ישרוק בוז לשחקן הראשי. גם אין צורך בזה. אבל העדריות המגוחכת שגרמה לאולם שלם להריע במחיאות כפיים סוערות לאיבגי מציגה עוד צד מכוער בסיפור הזה העמידה האוטומטית לצדו של החזק והמצליח, על חשבון הקורבן החלש.
במידה ותהיתם, למתלוננות האמיצות, שנאלצות להתמודד עם השמצות ברשתות החברתיות רק בגלל שהן החליטו לשתף את הטראומה שלהן, אף אחד לא מחא כפיים.