בסוף החודש ייצא אחד האלבומים המרגשים והעצובים של 2016. הוא לא יהיה כזה בגלל עיבודיו הנוגים והמלנכוליים. הם לא. גם מילות השירים מקבלות אולי קונטקסט עצוב אבל לא בהכרח נכתבו ככאלה. האלבום הרביעי של School of Seven Bells הרכב שהתחיל כשלישייה, הפך לצמד ונשאר פרויקט של אשה אחת מרגש כי הוא גם האלבום האחרון. אלבום פרידה מגיבור הסיפור - חבר ההרכב בנג'מין קרטיס שמת מסרטן ב-2013, פחות משנה אחרי שאובחן כחולה ושנה בלבד אחרי שנכנס לסטודיו להקליט את מה שיהיה האלבום האחרון שלו. אלבום שיראה אור שלוש שנים אחרי מותו בזכות שותפתו המוזיקלית, בת זוגו לשעבר והגיבורה השנייה של הסיפור: אלחנדרה דהזה (Deheza).
בנג'מין קרטיס נולד בדאלאס, טקסס. אחד מניסיונותיו המוזיקליים הראשונים היו כמתופף בלהקת האלטרנטיב Tripping Daisy מסוף הניינטיז, שידועה כיום בעיקר כלהקתו הראשונה של מי שלימים ינהיג את להקת The Polyphonic Spree, טים דלאוטר. הפרסום הראשון של קרטיס כיוצר היה בתחילת שנות ה-2000 עם הרכב הרוק The Secret Machines שהקים יחד עם אחיו ברנדון, איתו הוציא שני אלבומים (כדאי לשים אוזן על אלבום הבכורה "Now Here Is Nowhere" מ-2004). אבל הרגע המכונן של הקריירה שלו ושל המשך חייו האישיים היה כאשר פגש להקה אחרת. בשנה שבה יצא אלבום הבכורה של The Secret Machines יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בארצות הברית בו חיממה את אינטרפול. בסיבוב ההופעות החברים פגשו להקת חימום אחרת, במקור מניו יורק, בשם On!Air!Library!, אותו הובילו גם כן צמד אחיות - תאומות זהות - קלאודיה ואלחנדרה דהזה.
הלהקות הקודמות
אם לצאת לרגע מעמדת המספר ולעבור לעמדת הפרשן, ממרחק של עשור נדמה שהמפגש בין הלהקות, מעבר להשפעות האישיות שהיו לו על חבריהן, סימן תכונה ז'אנרית רחבה יותר. גם On!Air!Library! היתה להקת גיטרות אלטרנטיבית, אבל העובדה שגם קרטיס וגם האחיות דהזה לא מצאו סיפוק בלהקותיהם הראשונות היא יותר מסמלית. מלהיות "להקות חימום לאינטרפול" גיבשו השלושה סאונד שהפך למשפיע יותר בחצי השני של העשור והיו חלק מגל פיוז'ן חדש של מוזיקה אלקטרונית שהדיו מחלחלים עד היום. במילים אחרות: מהרכבי גיטרות אפרוריים משהו יצא אחד ההרכבים האלקטרוניים הצבעוניים של השנים האחרונות.
להרכב החדש שהקימו, School of Seven Bells (להלן: SOSB), לקח זמן להתגבש ולהפוך, עבור קרטיס לפחות, מפרויקט צדדי לעיסוק עיקרי. ב-2007 עזב את The Secret Machines (שהוציאה עוד אלבום בלעדיו ולמעשה פעילה עד היום) ושנה אחר כך יצא "Alpinism", אלבום הבכורה של School of Seven Bells כשלישייה. האלבום נשא אלמנטים אלקטרוניים דומיננטיים אבל עדיין נשמע כמו המשך ישיר של הלהקות הקודמות של חבריה, בעיקר במבנים המופשטים של השירים.
יצירת המופת של ההרכב הגיעה באלבומו השני "Disconnect from Desire" מ-2010 בו חבריו מיקדו ואף "ריבעו" את הסאונד שלהם. SOSB התגבשו כהרכב סינת-פופ מלודי. מעין מוזיקת רחבות שעדיף לשמוע לבד בבית. לאחר שיצא האלבום עזבה קלאודיה את ההרכב והשאירה את בן ואלחנדרה בשלב זה בני זוג לשעבר להמשיך לפעול כצמד. עם עזיבתה הפסדנו את ההרמוניה הקולית הנהדרת בין שתי האחיות אבל הרווחנו את נוכחותה המתגבשת של אלחנדרה כזמרת מובילה, אחת מנקודות החוזק של האלבום הבא "Ghostory" מ-2011. אלבום קונספט לא יציב באיכותו על "נערה ורוחות הרפאים שבחייה".
בדיוק שנה לאחר יציאת האלבום, בפברואר 2012, יצאה הודעה מטעם ההרכב שקרטיס אובחן בלימפומה. בזמן שקרטיס היה בבית החולים נערך עבורו קונצרט גיוס כספים בהשתתפות חברים כמו פול בנקס (אינטרפול), אלברט האמונד ג'וניור (הסטרוקס) ודבנדרה בנהארט, והוקמה עבורו קרן שאפשרה למעריצים לתרום כספים להמשך טיפולו. למרות המאמצים וההודעות על כך שהוא מגיב היטב לטיפולים, בדצמבר 2012 פחות משנה אחרי שאובחן מת קרטיס בבית החולים בגיל 35.
עוד לפני מותו הספיק קרטיס להקליט ולשחרר עם אלחנדרה קאבר לשירו של ג'ואי ראמון "I Got Knocked Down (But I'll Get Up)", שהוקלט בשעה שראמון אובחן באותה מחלה (ולבסוף גם מת ממנה). אבל היו הקלטות נוספות שערכו קרטיס ודהזה בקיץ האחרון שלהם ביחד. הקלטות שלפחות את חלקן ביצע קרטיס כשכבר היה מאושפז. לדהזה נדרשו שלוש שנים ומעבר ללוס אנג'לס כדי להשלים אותן ובסוף החודש הן יצאו תחת השם "SVIIB" (ראשי תיבות של ההרכב עם אות רומית במקום מספר). "זה זמן להתעורר / פתח את עיניך אהובי / כי ישנת / נהיה קשה לשאת את הצפייה בך / אני יודעת שלבך שבור ובכית / אבל חיכיתי לך בסבלנות יותר מדי זמן". קשה לשמוע את השיר "Open Your Eyes", שיצא כסינגל ראשון מהאלבום, עם כל מה שאנחנו יודעים עד כה. בשלב בשיר בו היא שרה "אני יודעת שתתאהב שוב" והמוזיקה שמלווה אותה נאלמת, גם הקושי של דהזה ניכר. קשה גם לשמוע את השיר השני שכבר יצא, "Ablaze" (בוער), אבל מסיבות אחרות. הוא כל כך מרומם ומלא בשמחת חיים שנוצר דיסוננס בין התחושות שהוא מעביר לידע המוקדם שלנו עליו ועל נסיבות הקלטתו.
בריאיונות סיפרה דהזה שהדבר היחיד שהיא מצטערת עליו זה שלא סיפרה לקרטיס שהאלבום נכתב עליו. וכך קיבלנו אלבום פרידה אותנטי, שאמור היה להיות סיכום של מערכת יחסים אישית ויצירתית אבל קיבל משמעות טרגית עם מותו של מושא האלבום. הדבר שאנו יכולים להצטער עליו הוא שעד ש-SOSB הצליחו באמת לדייק את עצמם ולהקליט את מה שמסתמן כאלבומם הטוב ביותר (או לפחות מתחרה ראוי ל-"Disconnect from Desire") אנו נאלצים לדעת שזה אלבום פרידה, לא רק מקרטיס אלא גם מהלהקה. נותר רק לקוות שדהזה תעמוד במילתה, תשתחרר מרוחות הרפאים שלה ותמשיך להקליט מוזיקה. עבורה יהיה זה סיבוב שלישי, ובהמשך לתפניות היצירתיות שעברה עד כה הוא לבטח לא יהיה משעמם.