סחים, הם בכל מקום: לוח השידורים החדש של גלגלצ יכבוש את מודיעין

(בסרטון: נתן גושן מתארח במצעד השנתי של גלגלצ באולפן וואלה! NEWS)

"האלבום החדש של סיה מקסים. יחד עם אלה של אדל, קולדפליי ועידן רייכל אפשר להגיד ש-2016 נפתחה ברגל ימין. כמה כיף זה מוזיקה מעולה" (פוסט מקבוצת הפייסבוק "הודעות שלא נכנסו לאנשים בינוניים וסבירים")

"אז זהו זה, חיילים, אתם בחרתם את השירים היום - ואני חייבת להודות, בחרתם שירים… מה אני אגיד? למות. נתחיל עם הבומטאון ראטס ו-I don't like mondays" (דלית רצ'שטר, רצועת 13:00-15:00, יום שני, לוח השידורים החדש של גלגלצ)

בגלל המוזיקה, עלק. אנשים שאוהבים מוזיקה לא שומעים גלגלצ. גם לא באוטו. הם מחברים כבל מהנייד לרדיו ומקשיבים לאלבומים שהם הורידו בספוטיפיי, בטיידל או בטורנטים כדי לבדוק מה שווה לקנות בוויניל. אגב, גם אנשים שאוהבים דברים אחרים - כלומר, באמת אוהבים, עד הסוף, בלי פשרות - לא שומעים גלגלצ. אנשים ששומעים גלגלצ לא אוהבים כלום - למעט, אולי, דיווחי תנועה.

אנשים ששומעים גלגלצ קמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים הביתה, צופים ב"האח הגדול" והולכים לישון עם חיוך קטן על הפנים, בתחושה שהנה, סימנו וי על עוד יום פורה ונפלא. האנשים האלה, הבינוניים והסבירים, הם רוב האנשים בישראל. ותחנת הרדיו הזאת, הבינונית והסבירה, היא התחנה שלהם, שלכם, שלנו.

לוח שידורים חדש הושק שם לאחרונה והדיבור עליו ברשת ומחוצה לה חיובי למדי. כל מיני אנשים לא בינוניים וסבירים אומרים שהפלייליסט השתפר פלאים ושגם תוכניות הערב החדשות מוצלחות למדי. למעשה, הדיבור הזה קיים כבר כמה זמן מה, מאז שנדב רביד - איש רדיו שנחשב למקובל גם בקרב אנשים שאוהבים מוזיקה - נכנס לתפקידו כמנהל גלגלצ.

האם יש לבאז הזה אחיזה במציאות? כן ולא. כן, בגלל שפה ושם באמת נתקלתי, במהלך העבודה על הכתבה (הבינונית והסבירה) הזאת, ביציאות לא ממש אופייניות לרוח התחנה, כפי שהכרנו אותה בימי הבוסים הקודמים. לא, כיוון שעושה רושם שהאסטרטגיה הוותיקה בישיבות הפלייליסט של התחנה - לנסות לקלוע, בכל מחיר, לטעמו של המאזין ה"ממוצע" (הבינוני והסביר) - נותרה כפי שהיתה בעבר.

ניסיתי לבדוק מה בעצם קורה שם, בלוח השידורים החדש - כלומר, איך זה נשמע בפועל: האם הרצועות החדשות והרעננות מהוות שינוי מהותי ממה שהיה קודם, או שמא גלגלצ היא עדיין, למרות הכל, תחנת רדיו בינונית וסבירה? להלן מסקנות הדו"ח שחיברתי בנושא אחרי האזנה מרתונית, רבת קשב, לגלגלצ במהלך השבועות האחרונים, מאז שהושק הלוח החדש. יכול להיות שהדו"ח יצא קצת משעמם. אני מצטער, באמת, אבל זה כמעט בלתי אפשרי לחשוב על דברים מעניינים אחרי שמקשיבים כל כך הרבה זמן לגלגלצ, ובכלל, לחשוב. עדכון קצר על העומס המתפתח במחלף שפירים ואנחנו חוזרים. הישארו עימנו.

"וידוי: אני חייב הרבה מאוד לדיוויד בואי. בואו נגיד שאני לא יודע איך הייתי שורד את הלילות הארוכים של השמירות בטירונות בלי הקסטות שגנבתי מאחיה הגדול של מי שהיתה אז בת זוגי. זיגי סטארדסט, צ'יינג'ס, מיטב הלהיטים ועוד. אגב, עד היום לא החזרתי לה אותן... הייה שלום, דיוויד, איש יקר" (מתוך "הודעות שלא נכנסו לאנשים בינוניים וסבירים")

יואב קוטנר: "כמובן שזה עצוב שמישהו מת, אבל…". אורלי יניב: "מישהו?!". קוטנר: "דיוויד בואי, כמובן, כמובן… אבל יש לסיפור הזה, אני חושב, גם צד חיובי, וזה שהמון אנשים פתאום, אחרי שהוא מת, גילו אותו. אני ממש מרגיש את זה קורה. אני שומע את זה מאנשים שאני פוגש" (מתוך רצועת הלילה החדשה של יואב קוטנר ואורלי יניב בגלגלצ, א'-ד', 21:00-22:00)

העובדה שאת שיר השנה העברי של גלגלצ, "מתוק כשמרלי", מבצע צעיר שנשמע כמו נער בן 18 (אליעד נחום) ואת זה הלועזי, "Hello", מבצעת צעירה בת 27 (אדל), ככל הנראה אומרת משהו על גילו הממוצע של המאזין הגלגלצי, אבל זה לא נשמע ככה עכשיו, כשמדי ערב ב-21:00 - שעה צעירה ותוססת לכל הדיעות - פוגשים מאזיני התחנה את סבא יואב (קוטנר) ואת סבתא אורלי (יניב) כשהם ממליצים זה לזו על בוטלגים של האיגלז ולד זפלין.

"המון אהבה", אומר קוטנר בפתח התוכנית הראשונה, "זו בעצם הסיבה שאנחנו פה", כשברקע מתחיל להתנגן המנון הרוק העכשווי של זפלין, "Whole Lotta Love", וקוטע את "Birthday" המקפיץ של פול מקרטני, שבישר, במפתיע, את הולדת התוכנית. "אהלן, אהלן", ממשיך קוטנר בחיקוי מתוך הפרק "סרט ערבי" מ"זהו זה!" - תוכנית טלוויזיה מצליחה שירדה מהאוויר הרבה לפני שאליעד נחום ומעריציו נולדו, אבל קוטנר הגיש בה פינה מיתולוגית וה"אהלן" ההוא ממילא נועד להזכיר את זה למאזינים אחרים, בוגרים יותר ומנוסים יותר בחיים בינוניים וסבירים.

בתור יליד 1976 שגדל על הרוק העצמאי של שנות התשעים קצת קשה לי להתחבר, נאמר, לביצוע של גלן פריי (סולן האיגלז, שמת לא מזמן) בהופעה חיה לשיר של ספרינגסטין, לביצוע של של ספרינגסטין לשיר של דיוויד בואי ולשאר חומרי הרוק הקלאסי שקוטנר ויניב משמיעים פה - ואני עוד נחשב זקן מאוד. לא, באמת, עוד שניה יעבירו לגלגלצ גם את "רגעי קסם" עם דן כנר.

הבשורה, במקרה הזה, רחוקה מלהיות חדשה ומרעישה, אבל היא מאוד נעימה, חמימה, מרגיעה, מערסלת, נוסטלגית וקולחת. קוטנר ויניב מדגמנים מקצוענות, הקולות רדיופוניים, הדיאלוגים הזורמים וההגשה הנון שלנטית, המשובצת בהומור קוטנרי אופייני ("רגע, אל תדאגי, תיכף פי ג'יי הארווי תתחיל לשיר, היא פשוט איחרה קצת להקלטות אז החבר'ה התחילו לנגן בלעדיה") - כל אלה הופכים את הרוח הגריאטרית של התוכנית למשהו שאפשר לחיות איתו, כל עוד קוטנר ויניב לא נסחפים מדי עם חיבתם לרוק אצטדיונים מהסבנטיז ומשמיעים גם דברים מהמאה הנוכחית. משהו כמו "בתוך עינייך", השיר של אלון אולארצ'יק וקפה שחור חזק. רק, אם אפשר, שיהיה יותר קולי ופחות משעמם.

"אנא, במטותא מכם, לא להשאיר חפצים דליקים ליד תנורים ולהקפיד לאוורר את הבית מפעם לפעם. טפו טפו טפו, עד עכשיו שרדנו את החורף הזה בגבורה ואנחנו כמובן רוצים שזה ימשיך ככה... אז בזהירות חבר'ה וערב חם שיהיה" (מתוך "הודעות שלא נכנסו לאנשים בינוניים וסבירים")

"אני מקווה שאתם מרגישים טוב ואתם חמים. אני, למשל, הפעלתי את את החימום באוטו שלי עד הסוף, אבל זה נורא מייבש אז מצאתי את עצמי נוסע עם מזגן וחלון פתוח - וזה לא טוב כי זה זה מבזבז הרבה אנרגיה. אפרופו חורף, הנה שיר של ברי סחרוף שנקרא 'עיר של קיץ', שזה אחד השירים שלו שאני הכי אוהב" (עברי לידר, מתוך רצועת השידור החדשה שלו בגלגלצ, מדי רביעי מ-22:00 עד חצות)

החלון הפתוח באוטו של עברי לידר מסמל במונולוג הפתיחה הזה (של תוכניתו השנייה) את אופיו הפתוח של הקו המוזיקלי שלידר בוחר בו: אלקטרוניקה רכה ומשויפת מסקנדינביה (רויקסופ) לצד פופ מצעדים (ריהאנה) לצד אינדי של חובבי מיינסטרים (אל.סי.די סאונדסיסטם), לצד היפ הופ פוליטי להמונים (הדג נחש) לצד הזיות גייזיות מן העבר (שיר של שלישיית מנגו שהוא לא "גרה בשינקין"). אקלקטיות מרשימה, אין ספק, אבל נקייה מדי, חסרת שפיצים, לא עד כדי כך מעניינת ועשויה בהחלט לזרז הירדמות של נהגים עייפים על ההגה - מה שגלגלצ אמורה, כביכול, לסייע במניעתו.

וכמו המוזיקה שלידר אוהב, כך גם הדברים שהוא אומר בין השירים: כל מילה שלו היא כדור שינה חזק בפני עצמה. את רוב המלל בתוכנית הזאת, לדוגמה, הוא מקדיש לעניין המרדים והכה-בינוני-וסביר שבו הוא בחר לפתוח את התוכנית: נסיעה ברכב ממוזג עם חלון פתוח - כן או לא?. הוא שואל את המאזינים כיצד הדבר משפיע על צריכת הדלק ואחר כך מקריא את התשובות שנשלחות לו בפייסבוק ועוסקות, ברובן, בניתוחים הנדסיים של תרמוסטטים ואלטרנטורים. "אני חייב להודות שהנושא הזה מאוד מעניין אותי, באופן אישי", הוא מסביר למי שעדיין ער, "אני פשוט רוצה להבין אם בזה שאני פותח את החלון באוטו בזמן שהמזגן פועל, אני לא, בעצם, מייצר סיטואציה שבה אני גורם לאוטו לעבוד יותר קשה ו… טוב, נחכה לתשובות שלכם".

בינתיים, לידר ממשיך לדבר על מזג האוויר, תוך שיבוץ מופרז וחסר הצדקה של מילים באנגלית: "הטבע חזק מאיתנו בהרבה. הוא צוחק עלינו. אנחנו מתכננים לעשות דברים, כמו למשל ללכת לג'ים, ואז הטבע מוריד עלינו גשם או שלג ונהיה ממש קר ואי אפשר ללכת לג'ים וכל התוכניות נדפקו ומה עכשיו?". אין מה לעשות, נישאר בבית וניכנס לפייסבוק או משהו. לידר, אגב, אומר בתוכנית משהו מאוד נכון על פייסבוק - ובכלל, על החיים שלנו בעידן הזה: "תחשבו רגע על הרעיון של כתיבה בפייסבוק. זה דבר שנראה דמיוני פעם. זה רעיון חדש. ניו מדיה". אומר, ושם את "תרגיל בהתעוררות" של שלומי שבן וחווה אלברשטיין. התרגיל, אגב, נכשל.

"והנה שיר חדש של שלמה. אין בעד מה :)" (מתוך "הודעות שלא נכנסו לאנשים בינוניים וסבירים")

"אבא שלי, זכרונו לברכה, מאוד אהב את שלמה ארצי ופשוט שמעתי אותו כל הזמן, כל יום, ואני מרגיש שהוא מאוד השפיע על היצירה שלי" (נתן גושן, מתוך הרצועה החדשה של אביעד רוזנבוים בגלגלצ, שבה אמנים בוחרים את השירים האהובים עליהם, מוצאי שבת, 22:00 עד 23:00)

דור היוטיוב ההולך ומתרבה לא רק אילץ את גלגלצ לבחור בצליל מובחן משלה (והיא בחרה, כידוע, בכזה שעושה נעים בגב) ופגע בהגמוניה המוחלטת שהיתה לתחנה כמכתיבת טעם וכיצרנית כוכבים. הוא גם הפך אותה לגוף תקשורת שמייצר, ממנף ומטפח טאלנטים - עד שהללו הופכים למזוהים עמו: כפי שאסי עזר, למשל, הוא טאלנט של קשת, כך נתן גושן ואליעד נחום - אם לציין שתי דוגמאות מתוך רבות - הם טאלנטים מובהקים של גלגלצ. וכעת גם הם, כמו כוכבי "קשת", מקבלים שם, הודות לכך, תוכניות משלהם (ע"ע עברי לידר, "איש השנה" של גלגלצ לשנת 2015), או לכל הפחות, מוזמנים להתארח בתוכניות של הזכיינית - סליחה, התחנה הצבאית.

אליעד נחום - זמר השנה של גלגלצ - התארח בתוכניתו הבולטת בצעירותה, במרצה ובעירנותה התרבותית של נוי אלוש (חמישי, 21:00-23:00. גילוי נאות: אלוש כותב טור פופ בוואלה! תרבות). נתן גושן, כאמור, קיבל מיקרופון אצל אביעד רוזנבוים. במקרה הראשון זה זרם לא רע עם הקו המוזיקלי בתוכנית (פופ מצעדים, היפ הופ, דאנס, מאש אפים מג'נונים) - וכן, העובדה שלתוכנית הזאת יש קו מוזיקלי מפתיעה כשלעצמה, נוכח העובדה שבשאר הרצועות המרכזיות בלוח השידורים החדש אין ממש אחד כזה.

המקרה של גושן ורוזנבוים הציף בעייתיות ברוחה העכשווית של התחנה, הנושבת לכמה כיוונים מנוגדים בו זמנית, תוך מטרה לקלוע לכמה שיותר טעמים מוזיקליים של כמה שיותר טיפוסים בינוניים וסבירים. ככה זה: כשנותנים למוזיקאים לבחור את הפלייליסט בעצמם, התוצאה, כמעט תמיד, תהיה רשימת שירים לא רדיופונית בעליל ובה שירים שאין כל קשר צלילי או רעיוני בין אחד לזה שבא אחריו. כשנותנים לנתן גושן, באופן ספציפי, לבחור את השירים, המצב אף יותר גרוע: הוא בוחר ב"Teenage Dirtbag" ומציין שמדובר באחד השירים שהכי השפיעו עליו כנער. הארדקור.

במהלך התוכנית הזאת, גושן גם מגלה, להפתעתו, ששיר נוסף שהוא בחר - הביצוע של ג'וני קאש ל"Hurt" של ניין אינץ' ניילז - הוא שיר שמושמע בגלגלצ, באופן קבוע, בכל שישי בשעה חמישה לשש בערב. אכן, צירוף מקרים מדהים. קוסמי. וכמו שגושן מופתע מגלגלצ, כך גלגלצ מופתעת מגושן: "מה שגיליתי כאן הערב זה שאתה בעצם חובב היפ הופ מטורף", אומר רוזנבוים. "מה לעשות, אני אוהב לזוז", עונה לו גושן. "תקשיב, זה ממש כיף להכיר את המוזיקה שמאחורי המוזיקה שלך", מסכם רוזנבוים. נשמע שהם נהנים שם. זה הכי חשוב.

"עוד פעם כל המכוערים בפייסבוק חשים את עצמם בראד פיט חחחחחח" (מתוך "הודעות שלא נכנסו לאנשים בינוניים וסבירים")

"חשוב לי רק להגיד שזה ששמתם כובע גרב פעם אחת לא אומר שאתם דומים לנתן גושן, חברים" (שיר מאיר, מתוך רצועת "קולות החיילים" בלוח השידורים החדש של גלגלצ, א' עד ד', 11:00-13:00)

כששואלים אדם "איזו מוזיקה אתה אוהב?" והוא עונה "הכל", אפשר להסיק מזה, ברמת ודאות גבוהה למדי, שהאדם הזה לא ממש אוהב מוזיקה. טוב נו, אוהב, אבל קצת, בקטנה, לא מכל הלב. מי שאוהב מוזיקה, אוהב מוזיקה מסוימת, או מוזיקות מסוימות. מי שלא, אוהב "הכל". כשמגיעים לצבא, פוגשים המון אנשים כאלה, ששומעים הכל ובעצם לא שומעים שום דבר פרט למה שמשמיעים להם. הצבא, במובן זה, הוא מכשול בדרכה של אוכלוסייה ששואפת להתפתח מבחינה תרבותית.

תופעת ה"חבראיזם", הייחודית לישראל, כפי שהיטיב להגדירה יהונתן גפן בספרו "חומר טוב", נולדה בצה"ל - מקום אכזרי ומסוכן שבו קל מאוד להיקלע לערבי פלוגה שבהם חיילים נוהגים ליצור מעגלי חיבוק ולשיר שירים של דויד ברוזה ושל קובי אפללו. חיילים, באופן כללי, זה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות למוזיקה. כשמחברים בין השניים, לא פלא שהתוצאה היא, ובכן, גלגלצ.

בתור תחנת רדיו שאמורה לפנות בראש ובראשונה לחיילים, גלגלצ לא יכולה להרשות לעצמה להפסיק להיות בינונית וסבירה. גידי שפרוט (א' - ד', 15:00-17:00), לצורך העניין, חייב להמשיך להשמיע את "Life Is A Rollercoaster" המעצבן ("כן כן, החיים הם באמת רכבת הרים"), לשים שלושה שירים ברציפות של ברי סחרוף (שניצח את "גזוז" בדו-קרב) ולהסביר בסוף של "יהונתן סע הביתה" ש"זה שיר שנכתב בזמן שיהונתן גפן היה בלונדון". מה לעשות, חיילים זה עם צעיר שמאופיין בתחלופה רבה, כך שתמיד יהיה שם מישהו שעדיין לא נחשף לפריט הטריוויה הבינוני והסביר הזה בגלגלצ.

ובכל זאת, לוח השידורים החדש של התחנה מציג שינוי טקטי מסוים שבא לידי ביטוי בעיקר ברמת הפיזור של החומרים המוזיקליים. התחושה הכללית שמעלה האזנה מרתונית לגלגלצ היא שחל ריכוך מסוים בהגדרות שעל פיהן קמים ונופלים דברים בישיבות הפלייליסט. הבסיס, העוגן, הוא עדיין קרן פלס ורמי קלינשטיין, אבל סטיות התקן (אינדי, היפ הופ, אלקטרוניקה) התרבו באופן משמעותי - וכן, גם הפופ הים-תיכוני הרוויח מזה. עדן בן זקן ועומר אדם מפציעים שם לאחרונה בתדירות חסרת תקדים בקנה מידה גלגלצי.

פתיחת השערים הזאת בפני דברים שבעבר לא היה להם סיכוי לקבל ויזה לגלגלצ באה על חשבון תוכניות נישה מסוג "הקצה" ו"עסק שחור", שהיעדרן בולט במיוחד. את מקומה של "הקצה" תופסת, כנראה, משבצת השידור של נועה ארגוב (נכדתו של סשה) שמשמיעה דברים טובים ומאוד לא קשורים זה לזה. היפ הופ אפשר לשמוע אצל נוי אלוש ואצל חן אלמליח, אבל, שוב, בלי מסגרת אקסקלוסיבית לז'אנר.

במקום לכוון אל הבינוני והסביר במהלך שעות היום ולספק את צרכיהם של קהלי הנישה בלילה - כפי שהיה נהוג בתחנה עד כה - לוח השידורים החדש של גלגלצ פשוט יורה לכל הכיוונים, ללא אבחנה, במטרה לפגוע בכמה שיותר חפים מפשע (חובבי מוזיקה אמיתיים) ולהרגם (להפוך אותם לאנשים בינוניים וסבירים). האם זה יצליח? ימים יגידו, אבל כבר עכשיו די ברור שצה"ל הוא לא הצבא הכי מוסרי מבחינה מוזיקלית בעולם.