פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 73: שנה אחרי "דרך השלום", פאר טסי תקוע בפקק

      הסינגל החדש של פאר טסי מראה שאין לו אופי, אמיר עמש זוכה לאפס כוכבים בגלל שיר חפלות, מושיק עפיה מפתיע לטובה ורז חדד מתקמבק. הטור הים-תיכוני של רועי בהריר פרל

      טעון קיפוח 73: שנה אחרי "דרך השלום", פאר טסי תקוע בפקק
      צילום: רמי זרנגר

      פאר טסי - "כמה דמעות" (4:05)

      ושוב, כמו תמיד, מגיע הרגע שבו זמר ים-תיכוני שהפך לפופולרי בקרב קהל לא ים-תיכוני מגיע למסקנה שמומנטום, בוער ואימתני ככל שיהיה, לא יכול להוות תחליף לאופי. נכון לעכשיו, לפאר טסי אין אחד כזה בכלל אבל במקום לבזבז את דמעותיו על העובדה המצערת הזאת הוא מנסה לתקן את הרושם הזה בעזרת "כמה דמעות" (בעקבות פרידה כואבת, למרבה ההפתעה) - בלדה של רוק מזרחי "כבד", שבה הוא יוצא מגדרו כדי להדגיש את הטעמת הע"ין.

      טסי, אם כן, הוא זמר מזרחי. יופי. עכשיו יש לו אופי. פתרנו את העניין הזה. כעת, כל מה שנותר לו לעשות זה לחפש שיר אחר כדי להמחיש זאת, כי "כמה דמעות" זה לא שיר. זה סתם קשקוש בכייני עם טקסט קלישאי (גל שריג), לחן חלול (ארי זנתי) ועיבוד דרמטי (נחשו מי. טוב נו, יעקב למאי) שמנסה לטשטש את זה אבל, בפועל, רק מדגיש עוד יותר את העובדה שאין פה כלום. הע"ין של טסי מוטעמת לשווא. אולי הוא באמת זמר ים-תיכוני, כפי שהוא טוען כאן במובלע, אבל, כמו רוב הזמרים הים-תיכוניים, נשמע שגם הוא לא יגיע עם זה רחוק.

      (כוכב וחצי)

      אמיר עמש - "חפלה" (3:13)

      בום. זה תמיד קורה פתאום, ברגע האחרון, שניה לפני שהרמת ידיים, נשאת עיניים השמיימה וזעקת לאלוקיך "מדוע? מדוע? מדוע הנך ממשיך להכותני בעשרות ובמאות ובאלפי שירים ים-תיכוניים רעים וחסרי רחמים?". ואז, ללא התראה מוקדמת, הוא מגיע. השיר המושלם. המופתי. נטול הפגמים. זה שמצדיק את המאמץ שהשקעת, את הסבל שעברת, את הזיעה שהגרת ואת החיים שאיבדת עד כה במהלך כתיבת המדור הזה.

      לזמר המתוק שמבצע את השיר המקסים והחד-פעמי הזה קוראים אמיר עמש ואמש הוא היה, ככל הנראה, בחפלה. הוא אוהב חפלות, אין ספק בכך, ומתברר שהוא אף יודע לבטא זאת בשירה. הביצוע שלו, אגב, נשמע קצת חובבני וזול במתכוון. חפלה היא אירוע בלתי פורמלי שבו נהוג להגיש אלכוהול, האנשים הלוקחים בו חלק שרים לא משהו - ועמש, כמו כל אמן אמיתי, מלידה, מעדיף את האותנטיות על פני הטכניקה.

      רמז ראשון לכך שמדובר ביצירה איכותית ומרובדת נמצא בתמונה המושקעת של האמן, שצורפה לסינגל, ושבה מצולם עמש בחולצת חג לבנה כשהוא מסופר כהלכה, אוחז במיקרופון של אירועים, שולח מבט מהורהר לעבר נקודה דמיונית באופק ומעליו כתוב - בכתב יד מעוגל ונאה - "חפלה". רמז שני טמון בהודעה לתקשורת, שנוסחה בידי עמש עצמו, שככל הנראה חשש להפקיד את מלאכת היח"צ בידי צד שלישי, פן תיפגע אמירתו האינדיבידואלית בשיר.

      "אני אמיר עמש, בן 23, מחדרה", הוא חושף שם וממשיך לשבץ מידע חשוב ומרתק, תוך הקפדה על התנסחות מסוגננת ברמה גבוהה: "גדלתי בשכונה ששמה בית אליעזר, שזה נמצא סמוך לחדרה. בגיל 13 התחלתי להבין שמסתתר בי כישרון של שירה והתחלתי לפתח את זה. הופעתי בין החודשים של 2015 במופע קולות חדשים בהאנגר 32 בתל אביב במועדון השבלול" (כך במקור - תחבירית, לשונית והתנסחותית).

      מילות השיר - שנכתבו, ברוב תשומת לב, בידי איש בשם סטס (ניזרוב) - מהוות אישור לתחושת הבטן בנוגע לשיר המוצלח הזה ותוקפות את הנושא המדובר (חפלה) מזוויות מפתיעות ומקוריות. "מבט שלך הלילה מטריף אותי היום", שר עמש בקול חנוק (ברוב החאפלות מותר לעשן), שמשתלב נפלא בלחן המסעיר (רובי ראובני) ובעיבוד האדיר ("אולפני שיר"). "רואה אותך רוקדת זה כמו חלום / יש הלילה חפלה כולם בהיי / וכשאת רוקדת זה כמו הוואי". עמש מצטנע. זה לא כמו הוואי. זה בדיוק הוואי. אחד לאחד. לא, באמת, אין מילים. שיר מדהים.

      (אפס כוכבים)

      מושיק עפיה - "חצי חיים" (4:06)

      טוב, היה כיף, אבל ברשותכם אניח רגע לציניות, כי יש פה משהו חשוב. מתברר שכשמורידים את הקצב, מנמיכים את הווליום, מצננים את ההתלהבות, מסתפקים בפסנתר ובבוזוקי ומדגישים את ערוץ הווקאלז, מתגלה פתאום סיבה רצינית, ראויה, להמשך הקריירה של מושיק עפיה גם היום, אחרי שנדמה היה שעפיה כבר הגיע להגשמה עצמית מלאה כשזכה ב"האח הגדול VIP".

      אמנם לא סביר שהטקסט שכתב משה בן אברהם לשיר הזה ייתלה אי פעם מעל שדרות רוטשילד, אבל עדיין, קצת מוזר לשמוע את מושיק עפיה, יקיר השפה העילגת, מוציא מפיו משפטים כמעט סבירים כמו "חצי חיים עברו לי בלעדייך / אז איפה את בחצי השני / ליבי מוטל סבוך בזרועותייך / מרגיש אבוד נשען על יגוני". גם הלחן (של אותו בן אברהם) בסדר גמור, צנוע ואפקטיבי.

      העיבוד (תמיר צור), בדומה לחייו של עפיה כפי שהם משתקפים ממילות השיר, חצי מצוין: הבית והפזמון הראשונים מינימליסטיים, מדוייקים ועוטפים ברוך מפתיע את קולו העמוק והחרוך של עפיה, שמאוד מזכיר פה את האנפוף של שימי תבורי. אחר כך, כשהתופים והגיטרות מצטרפים לעלילה באופן צפוי וסר טעם, הקסם נעלם. מצד שני, כאמור, זה משקף כך ביתר דיוק את מה שעפיה שר עליו: חצי חיים טובים לצד חצי חיים שאינם חיים, כיוון שהאחת שהוא אוהב עזבה אותו.

      לא ברור למה זה קרה. אולי עפיה התפדח לספר לה שהוא פוחד לטוס, והיא, שהיתה חמה אש על סופ"ש בסנטוריני, חשבה שהוא סתם מתקמצן עליה. חבל. ההפסד כולו שלה.

      (שלושה כוכבים וחצי)

      רז חדד - "דמעה" (4:03)

      אין צורך ב"כמה דמעות" שהתחלנו איתו כדי לחדור ללב ולנשמה. מספיקה "דמעה" אחת. לא צריך גם להיות פאר טסי בשביל זה. מספיק להיות רז חדד - זמר נידח שלפני שמונה שנים כיכב בתחנות הרדיו עם בלדת החתונות "תודה לך" והיה בטוח, ממש כמו טסי, שזהו, אייל גולן יכול לפרוש. ה"דמעה" של חדד, להבדיל מהדמעות של טסי, אמינה ואפקטיבית. גם הע"ין שלו נשמעת הרבה יותר הגיונית.

      קשה להניח שזה יהיה הלהיט שישיב את חדד לסדר היום, שכן הוא לא ממש נשמע כמו משהו שקיים ב-2016, אבל אולי טוב שכך: אחרי שנים של ניסיון להביא "תודה לך" חדש, נראה שחדד מבין, סוף סוף, שלפעמים הדרך הארוכה היא הדרך היחידה בחזרה לעניינים. השילוב בין הטקסט הנוגע של יוני רועה, שמוקדש לאהובה עוזרי ("חלומות יפים ואהבה גדולה / תרקמי בשיר כשבקולך המנגינה") ללחן המוצלח של עוזרי עצמה מסייע לחדד להמציא את עצמו מחדש כזמר בוגר, מחוספס ואפילו קצת מעניין. יום אחד, אולי, אמני הז'אנר יבינו שלהיטים זה לא הכל בחיים, ואז, או אז, יבוא השלום. אמן.

      (שלושה כוכבים וחצי)