פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האהבה מתה: סרטים לאנשים ששונאים את הוולנטיינ'ס

      שוקולדים, פרחים, פרפרים וסיפורים אופטימיים על אהבה שמנצחת הכל, יחכו לכם בכל פינה ביום ראשון הקרוב. אם גם אתם רוצים לברוח מכל אלה, יש לנו כמה המלצות מפכחות בשבילכם

      האהבה מתה: סרטים לאנשים ששונאים את הוולנטיינ'ס

      500 ימים עם סאמר

      "אנשים לא מבינים את זה, אבל הבדידות לא מוערכת מספיק"

      מבנה הקומדיה הרומנטית הקלאסי מלמד אותנו שהכל פשוט: צד א' אוהב את ב' - יש מכשול שמפריד ביניהם - הם מתגברים עליו - א' ו-ב' ביחד מאושרים - הסוף. זאת הבעיה עם אנטישמים כמו ולנטיין, הם גורמים להכל להיראות פשוט. במציאות ב' לא מעוניינת ב-א', הוא פשוט לא מצחיק מספיק, מעורר עניין או מושך. במציאות א' לא מאמין מראש ש-ב' בכלל בליגה שלו כדי לעשות את המהלך שישכנע אותה להתאהב בו.

      "500 אנשים עם סאמר" הוא סרט על אנשים שמבינים את ההבדל בין פנטזיה ומציאות. בין הפילי אבר אפטר לעוד יום של דיכאון בסלון מתחת לכרבולית. אהבה היא כזאת רוב הזמן: מתסכלת, מתעתעת, חמקמקה וכואבת. יש בה רגעים של פרפורי לב ותקווה, אבל הרבה יותר התרסקויות לקרקע, חשבון נפש והבנה שהמכשול שמפריד בינינו לצד השני באהבה פשוט גבוה מדי. אם רק היינו יכולים להסתפק בלאהוב את הכרבולית, הכל היה פשוט יותר.

      גט

      בין סיפורים על מגדל עופות שמורד במשפחתו הפטריארכלית וקצין צה"ל שסרח, הקולנוע הישראלי בדרך כלל לא מוצא זמן לעסוק בז'אנרים – לא זוועתונים, לא מותחנים, לא סרטים רומנטיים ואפילו לא סרטים אנטי-רומנטיים. רוב התוצרים המקומיים אינם רלוונטיים לדייטים או ליום האהבה משום כיוון.

      ובכל זאת, פה ושם גם בקולנוע הכחול-לבן אפשר למצוא הקשרים לוולנטיינ'ס, גם אם במסגרת יצירות שלא מעטים ראו בהן משל לסכסוך הישראלי-פלסטיני או משהו כזה. הדוגמה האחרונה והטובה ביותר לכך היא "גט" של רונית ושלומי אלקבץ, סרט מעולה ומומלץ בכל קנה מידה, אבל בעיקר אם אתם מסתגרים לבד בחדרכם ביום האהבה, בוכים על מר בדידותכם ותוהים למה בעצם עוד לא התחתנתם.

      התשובה, לפחות לפי הלהיט הישראלי, היא שטוב עשיתם, כי ממילא נישואים הם מאסר עולם עם עבודת פרך, וקל יותר להתנתק מ-HOT ולהוריד מתיבת התואר את השם של הדייר הקודם מאשר להשתחרר מהם. כשרואים את רונית אלקבץ צועקת בייאוש על בעלה הסורר "תן לי את החופש שלייייייייייייי" מבינים כי בוולנטיינ'ס, כמו ביום שקדם לו ובזה שיבוא אחריו, תמיד עדיף למצוא את עצמך צופה בסרטים כשאתה בגפך.

      הרומן שלי עם אנני

      לא מזמן הכריזה גילדת התסריטאים האמריקאית כי ערכה משאל לבחירת התסריט המצחיק אי פעם ו"הרומן שלי עם אנני" זכה בכתר. סביר להניח, כי בהודעה שלהם לתקשורת נפלה טעות מצערת: כוונתם ודאי היתה כי היצירה הפולחנית של וודי אלן היא הסרט העצוב בכל הזמנים.

      כפי שבוודאי חווה כל מי שניסה לצפות בו לאחרונה, "הרומן שלי עם אנני" פשוט קשה מנשוא לצפייה. קודם כל, מפני שכמעט כל רפליקה וסיטואציה בו נכנסה כבר לפנתיאון, כך שהתחושה אינה כי אנו צופים בסרט, אלא במעין מדריך הפעלה לכתיבה רומנטית או באנציקלופדיה של ציטוטים. חשוב מכך, כיוון שעוד יותר מאשר בעבודותיו האחרות של וודי אלן, גם כאן התסריט המצחיק לכאורה בעצם מסתיר מאחוריו אמירות מייאשות על הכבדות הבלתי נסבלת של הקיום, ועל הצער הגדול שמסבות לנו מערכות יחסים עם הקרובים ללבנו, בעיקר אלה האהובים עלינו יותר מכל.

      אז לבחור ב"רומן שלי עם אנני" כסרט המצחיק אי פעם? הצחקתם אותנו. מזל רק שלא בחרו בו כסרט הכי מתאים ליום האהבה. לכל היותר, הוא אידיאלי ליום הדיכאון הבינלאומי.

      נעלמת

      - "כל מה שעשינו היה להתמרמר אחד על השנייה, לנסות לפגוע זה בזה, לנסות לשלוט. גרמנו זה לזו כאב"

      - "ככה זה בנישואים"

      כולם מספרים שהאהבה נגמרת בסופו של דבר. ככה זה כנראה בחיים, מי יותר ומי פחות. מה שנשאר אחרי השלב הזה הוא החברות במקרה הטוב או ההרגל והפחד להתחיל מחדש במקרה הרע. אם הוולנטיינ'ס אמור להיות הרגע שבו הכל מתחיל, השלב הטוב והמלבלב של כל מערכת יחסים, אין כמו "נעלמת" כדי להזכיר לנו עד כמה הוא מתעתע. האם החיוך טוב הלב הזה מסתיר מאחוריו אדם בוגדני? האם הנשיקה הזאת נועדה להסוות את הפיצוץ הגדול שעוד יגיע? מי יודע.

      התובנה המבהילה ביותר של "נעלמת" בהקשר רומנטי היא שמה שנראה תמים הוא כמעט תמיד המקום שממנו תיפתח הרעה. מערכות יחסים הם משחק של כוח ואמון, של שגרה ועניין, של יוזמה ואדישות. כל שינוי בסטטוס קוו מערער את הקרקע שעליה היא ניצבת. האידיאל אומר שהאהבה מנצחת את כל הקשיים. המציאות מספרת שאחד מכל שלושה זוגות מתגרשים. איפה אתם בסטטיסטיקה? לא בטוח שהדייט הראשון הוא הרגע לברר את זה.

      כחול הוא הצבע החם ביותר

      אל תטעו בפסימיות שמפוזרת כאן: גם אנשים ששונאים את יום האהבה יודעים להעריך את הכוח שלה ללמד אותנו על עצמנו. סיפור האהבה של אדל ואמה מקפל בתוכו את כל עונות השנה של מערכת היחסים. החל מהאביב הפורח והאופטימי, דרך הקיץ אפוף התשוקה, הסתיו האפור ומבשר הרעות, והחורף שבו חוזרים לשנוא את העולם ולעדכן את רשימת ההייד בפייסבוק. בין לבין יש רגעים נפלאים, נוראים ומופלאים של בכי קורע לב ונוטף מסקרה, ערבים של ספגטי מושלם מול סרטים רומנטיים גרועים, חברים חדשים ובחינה בלתי פוסקת של המקום שלנו בתוך משוואה של שני נעלמים.

      "כחול הוא הצבע החם ביותר" היה יכול להיות סרט האהבה המושלם, אם לא היה מתעקש כל כך להיצמד לאמת כואבת: ניסיון חיים אף פעם לא מגיע בחינם. כמו אמנים גדולים שהולכים לעולמם, גם סיפורי אהבה גדולים זוכים במקרים רבים להערכה רק אחרי שכבר נגמרו. זה הרגע שמאפשר לנו להסתכל אחורה מבעד לענני חרטות וזיכרונות, להעריך, ללמוד ולהוקיר. ומה אם לעולם לא נמצא עוד אהבה כמו זו שעלתה לנו בשיעור הכואב הזה? אם הגעתם עד כאן, בטח לא ציפיתם לקבל תשובה אופטימית, נכון?

      בלו ולנטיין

      שנים של קומדיות רומנטיות וחינוך הוליוודי לימדו אותנו שאסור לוותר על האהבה אף פעם, גם כשקשה, גם כשנראה שהיא כבר חומקת מבעד האצבעות. "בלו ולנטיין" הוא הסיפור של המאבק הזה, רגע אחרי שכבר הוכרע. דין עדיין מאמין שמתחת לשגרת היום יום המייגעת, הילדים, הדאגות, הריבים והמחלוקות - מסתתרים הצעירים המאוהבים של פעם. כל מה שהוא צריך זה זמן שקט ביחד, כמו פעם, והכל יחזור שוב להיות כמו שהיה.

      סינדי כבר מזמן לא שם. זמן פנוי נדיר מהילדים הוא אפשרות להשלים שעות שינה, הזדמנות לאכול סוף סוף משהו שמישהו אחר בישל לשם שינוי, לנשום. הגשמה עצמית? להיות נאהב? זה הרבה יותר מדי גבוה בפירמידה של מאסלו עבורה. "בלו ולנטיין" הוא ה"כעבור 20 שנה" של הנשיקה ההיא שסגרה את סרט הנעורים האהוב עליכם. הוא הקבלה של מה שיש וחוסר הנכונות או הכוח, או שניהם, לשנות אותו. וולנטיינ'ס? תנו לנאיבים להאמין בזה ותחזרו לישון. יש עוד שעתיים עד שצריך לחזור הביתה לילדים.

      אמריקן ביוטי

      לסטר ברנהם הבין את מה שאנחנו מדברים עליו. להילחם זה מיותר. אפשר היה לוותר על כל זה: משפחה, ילדים, בית בפרברים, ולהישאר עם שאריות של במבה על הספה וטיח מתקלף בדירת הרווקים - אבל לא, אתם רציתם אהבה. אז הנה, בבקשה. כל מה שנותר היא הפנטזיה. לא, לא הפנטזיה על זה שהאהבה הישנה שלכם תחזור לחיים ותפרח מחדש, אלא על זאת שלעולם לא תתחיל.

      אם נשים בצד לרגע את הקריפיות שבלפנטז על החברה התיכוניסטית של הבת שלך, התובנות של לסטר על אהבה שוות שלפחות נהרהר בהם. אם עיקר הטוב מתרכז בהתחלה, למה לא לחיות בהתחלות שוב ושוב? אתם הרי מכירים את ההיגיון הזה: "היום הוא היום הראשון של שארית חייך", אלא אם כן זה היום שבו אתם מתים.