פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עושים לינץ' ובוכים: "ארץ פצועה" הישראלי עשוי היטב ומותח, אבל גם יומרני, צדקני ובכייני

      אין רגע משעמם ב"ארץ פצועה", הסרט הישראלי הטרי שעוקב אחר השלכות פיגוע בחיפה. אך מאחורי היומרות הביקורתיות שלו, מסתתרות בעיקר היתממות וצדקנות

      עושים לינץ' ובוכים: "ארץ פצועה" הישראלי עשוי היטב ומותח, אבל גם יומרני, צדקני ובכייני

      "ארץ פצועה" היה אחד המנצחים הגדולים של פרסי אופיר האחרונים – עם 11 מועמדויות ושלוש זכיות, כולל בקטגוריות מרכזיות בסדר הגודל של הבמאי (ארז תדמור) והשחקן הראשי (רועי אסף). סביר להניח שאילולא ההתעקשות של האקדמיה הישראלית להעניק את פרס הסרט הטוב ביותר למי שהם חושבים בטעות כי יש לו הכי הרבה סיכויים לקבל מועמדות לאוסקר, הוא היה מקבל גם את העיטור הזה, על חשבונו של "באבא ג'ון". אבל כך או כך, מפיקי ויוצרי דרמת המתח הזו היו בין היחידים שיצאו מחויכים מן הטקס.

      כל זה קרה כבר לפני כמעט כחצי שנה, אבל רק עתה, בסוף השבוע האחרון, עלה הזוכה המאושר לאקרנים בארץ. בדרך כלל האיחורים הללו מכעיסים, אבל הפעם נראה שהדחייה במועד ההפצה עשתה ל"ארץ פצועה" רק טוב, כיוון שההתרחשויות בששת החודשים האחרונים הוסיפו לרלוונטיות שלו. לפעמים אפשר אפילו לחשוב כי הוא נכתב רק לאחר אוקטובר האחרון ולא לפניו, שכן עלילתו נראית כתגובה לאותו לינץ' בתחנה המרכזית של באר שבע. סיר הלחץ הישראלי, המתיחות הביטחונית-חברתית ההולכת וגוברת והנטיייה המתחזקת של אזרחים לנסות לקחת את החוק לידיים – אלו הם הנושאים שמבקש הסרט לתקוף, ואין אקטואלי מכך.

      ארז תדמור, שגם כתב את התסריט עם שלמה אפרתי, עושה זאת דרך סיפורו של שוטר חיפאי, אותו מגלם רועי אסף. הפתיחה החכמה גורמת לנו לחשוב כי זה הולך להיות סיפור על פרשייה פלילית בה מעורב מפקדו (דביר בנדק), אבל אז מרעיד פיצוץ את העיר התחתית, וכחולי המדים נדרשים לזנוח לרגע את השחיתויות ולרוץ לבית החולים, בו מטופלים פצועי הפיגוע החבלני וכן המחבל, נער בגילומו של תאופיק ברהום, שעבודת איפור יוצאת דופן בקנה מידה ישראלי ממחישה לנו באיזה מצב אנוש הוא. ההחלטה של המנתחים להעמיד בשל כך את הטיפול בו בראש סדר העדיפויות מעוררת את זעם הורי הפצועים, רובם ילדים, וחבית אבק השריפה שעליה כולנו יושבים מתפוצצת לכולנו בפנים. לתוך הקלחת הזו נכנסים עוד כמה גורמים מלחיצים, ובראשם העובדה כי הגיבור מגלה שבנו לא חזר הביתה, מה שמעלה חששות לגורלו.

      הקדירה הזו מתבשלת לנגד עינינו במשך שמונים דקות, ואין בהן ולו שנייה מיותרת. צפיתי בסרט פעמיים ולא השתעממתי לשנייה, גם כשידעתי מה הולך לקרות. העורכת המיומנת עינת גלזר-זרחין מיטיבה לחתוך כל גרם של שומן מיותר, ומה שנשאר על המסך בוים במיומנות הגבוהה ביותר בידי תדמור. כבר מן הדימוי הראשון של "ארץ פצועה" ניכר כי אנו בידיים טובות – במאי שיודע בדיוק כיצד להוליך אותנו בביטחה ולעולם אינו מתפתה לסטות מן המסלול. זהו כבר סרטו העלילתי הארוך הרביעי של היוצר הישראלי, והמקצוענות שלו מלוטשת מתמיד. יש לו אמנם עוד שני פרויקטים עתידיים בארץ, אבל אם ירצה בכך, אין ספק כי ברגע שיתפנה, הוא כבר מוכן למעבר להוליווד. לא פלא כי קיבל את פרס אופיר לבמאי הטוב ביותר.

      ארץ פצועה (יח"צ)
      דה-פקטו, הזוכה הגדול של פרסי אופיר. מתוך "ארץ פצועה" (צילומים: יח"צ)

      לעומת זאת, חבל שכבוד דומה לא נפל גם בחלקו של הצלם אסף סודרי, שכן הוא לחלוטין היה ראוי לכך. כפי שגילינו כבר ב"עטאש" וב"למלא את החלל", בעל המלאכה תמיד מפליא להוציא את המיטב מזירת ההתרחשות של הסרט, וכאן הוא מקבל עצם חדשה ועסיסית לנגוס בה – מסדרונות בית החולים. הצילום של "ארץ פצועה" ממצה את הפוטנציאל האינטנסיבי שיש בהם, וכך מצליח ליצור חווית צפייה סוחפת ומרתקת.

      תדמור וסודרי מרבים לשוטט עם המצלמה ברחבי המסדרונות, ולעתים תכופות גם משתמשים בחלונות הפזורים ברחבי בית החולים כדי לתאר איך הדמויות השונות מתצפתות, אורבות או בולשות, מה שתורם לאווירה המלחיצה. נוסף לכך, השניים מצליחים לייצר לא פעם רגש הודות לשימוש שלהם בתקריבים. הם יודעים איך לסחוט את מלוא העוצמה מן הפנים מלאות ההבעה מלכתחילה של השחקנים.

      הצוות כאן עשיר – יש כשלושים דמויות עם דיאלוגים לכל הפחות. הכמות לא באה על חשבון האיכות, וכולם כאן עושים את עבודתם על הצד הטוב ביותר: מהכוכבים - למשל רועי אסף ודביר בנדק בתפקידם כשוטרים, או מכרם חורי, המגלם את סגן מנהל בית החולים, שמוצאו הערבי הופך אותו מטרה קלה להתלהמות אלימה ולהאשמות מופרכות מצד האספסוף; ועד השחקנים המוכרים פחות, שמגלמים שניים מן ההורים המתאספים בייאוש בחדר המיון, ואף שהנפח של תפקידם די מצומצם, הם מוכיחים בפניהם מלאות הכוח אין כזה דבר תפקידים קטנים – אייל רוזלס ודידי לוקוב עליו השלום, שהלך לעולמו באוגוסט ולמרבה הצער זו תפקידו הקולנועי האחרון.

      ארץ פצועה (יח"צ)
      מושחתים אך יפי נפש. מתוך "ארץ פצועה"

      אך אף שאין דופי בעבודות הבימוי, הצילום, העריכה והמשחק, בכל זאת משהו מפריע במהלך הצפייה: ככל ש"ארץ פצועה" הולך ומתפתח, כך גם נהיה התסריט שלו יותר ויותר בעייתי, ומתגלה כעקב אכילס המפילה את הסרט כולו ארצה פעם אחר פעם.

      מילא הנטייה להשטחת דמויות וקווי עלילה או לכתיבת חילופי דיאלוגים בנאליים, ומילא כמה מהלכים תסריטאיים מופרכים (שלא נרחיב עליהם כדי לא להרוס את הצפייה למי שטרם ראה את הסרט). אלה דברים שאפשר לקבל ביצירה כזו, המנסה לדחוס פסיפס לאומי לתוך שמונים דקות ולכן ברור כי תידרש לוויתורים ועיגול פינות. אפשר גם היה לגלות סלחנות ולהעלים עין מעלילת המשנה המביכה שמודבקת לדמותו של המחבל, לו זו באמת היתה רק מעידה חד-פעמית.

      אך הבעיה אינה רק בדמות או בסצנה כזה או אחרת, אלא במשהו מהותי בהרבה: "ארץ פצועה" פשוט רחוק עד מאוד מלהיות מה שהוא מתיימר אליו. היומרה מתחילה בשמו הבכייני ומלא הפאתוס; ממשיכה בסרט עצמו, המלא בחשיבות עצמית ובאמונה בכך שהוא באמת ובתמים חושף שיניים ביקורתיות; ומסתיימת במסע יחסי הציבור שלו, במהלכו הבמאי ואנשי צוות אחרים העניקו את הרושם כי מדובר באיזשהו מניפסט חתרני, היוצא באומץ נגד "אובדן השפיות", "הגזענות" וכיוצא בכך שהתפשטו במדינה בשנה האחרונה.

      הצפייה בסרט מגלה תמונה אחרת לגמרי. גם אם יש בו רגעים של עוקץ וארס, אפילו הם נועדו בסופו של דבר להוביל לנקודה אחת – מבחן מוסרי אולטימטיבי, שהדמויות יעברו אותו בהצלחה, ובכך ימרקו את כל חטאיהן מקודם לכן, ויציירו דיוקן של הישראלי כצודק, ערכי ויפה. כל זה צורם כיוון שההתרה הזו אינה בדיוק נאמנה למציאות במדינה, וגם מפני ש"ארץ פצועה" עושה עניין גדול מדבר שבכלל לא אמור ליצור דילמה: הבמאי נושא כאן את הגיבורים על כפיים ומצפה מאיתנו למחוא להם כף גם כן, בסך הכל בגלל שהחליטו בטובם לא להוציא להורג מחבל בלי משפט, משהו שאמור להיות מובן מאליו.

      ארץ פצועה (יח"צ , אוהד רומנו)
      סרט בכייני. מתוך "ארץ פצועה"

      חמור מכך, כל זה מוגש בלי טיפה של אירוניה או של אמביוולנטיות. לכן גם לא מפתיע כי למרות הצלחתו בפרסי אופיר, מתקשה הסרט להתקבל לפסטיבלים ברחבי תבל או למצוא הפצה בינלאומית. זה לא (רק) בגלל שכולם אנטישמיים, אלא בעיקר כי מי שצפו בו הבינו כי מטרתו בסופו של דבר היא לגרום לישראלים להרגיש טוב עם עצמם, ולכן אין סיבה שמישהו בחוץ לארץ יתעניין בו. שיהיה ברור: הדברים הללו היו תקפים גם אם היה מדובר ביוצר פלסטיני, צרפתי או אמריקאי שבא להחניף לבני עמו. יצירות הן תמיד פחות מעניינות כשהן כה פשטניות, חד-משמעיות וחד-גוניות, וזה נכון כמובן גם במקרה של "ארץ פצועה".

      מצד אחר, הגישה בה נקט ארז תדמור היא זו שמקנה ל"ארץ פצועה" את ערכו ההיסטורי. אמנם השילוב בין צדקנות-בכיינות-יומרנות-היתממות אינו דבר חדש בקולנוע הישראלי, השמאלני רק בכאילו, אבל הבמאי כן עושה משהו פורץ דרך, ומעתיק לראשונה את התמהיל הזה מן החברה הצבאית אל הזירה האזרחית. עד כה דיברנו על סרטי "יורים ובוכים". מכאן והלאה, אפשר להתחיל לדבר על סרטי "עושים לינץ' ובוכים".