האחים תומר וברק הימן מרגישים בבית בברלינלה, פסטיבל הקולנוע של ברלין שבימים אלה נערכת המהדורה ה-66 שלו, והקרנת הבכורה העולמית לסרטם החדש, "מי יאהב אותי עכשיו?", הסבירה בדיוק למה: האולם המלא עד אפס מקום (רק ניחוש: האולם יהיה מלא לחלוטין גם בשלוש ההקרנות הנוספות של הסרט במהלך הפסטיבל), האינטראקציה עם הקהל המקומי שנראה שמאוהב בהם ועצם העובדה שבדברים שהם נשאו לפני הסרט הם אמרו את זה פחות או יותר.
לגבי הסרט - נתחיל מהשורה התחתונה: מדובר בסרט נפלא ומרגש. גיבור הסרט הוא סער מעוז, ישראלי שמתחיל את הסרט קרוב לגיל 40 כשהוא גר בלונדון כבר 17 שנים. מעוז, הומוסקסואל מוצהר, הוא גם נשא של נגיף ה-HIV, חוזר בשאלה, צנחן לשעבר וחבר ב-London Gay Men chorus. מעוז מדבר בפתיחות יוצאת דופן על המחלה, מערכות היחסים שלו איתה ועם גברים אחרים, והכי חשוב - עם המשפחה שלו: אמו הדתייה, אביו שהיה קצין צנחנים וכעת מנהל את אתר 'גבעת התחמושת', וששת אחיו, חלקם הורים לילדים קטנים וחלקם היו צעירים מכדי להכיר אותו כשעזב את הארץ לבריטניה.
כשאני מנסה לשים את האצבע על הסיבה מדוע "מי יאהב אותי עכשיו" כל כך נוגע, אני חושב שזה בגלל שמדובר בסרט כל כך ישראלי: הסצנה בגבעת התחמושת, למשל, או המראה של אמו של מעוז אוכלת מנה חמה בשבת, או אפילו הדרך בה המשפחה מדברת בפתיחות כזו על נושאים כל כך כואבים (כששני ההורים של מעוז, כל אחד בתורו, מספרים על התחושה שלא עוזבת אותם שהבן שלהם חי על זמן שאול, הלב נמעך גם לאדיש שבאנשים) - הם בדיוק הדברים שהופכים קולנוע ישראלי דוקומנטרי טוב למה שהוא. בסיום ההקרנה, שהיתה הראשונה אותה ראו מעוז ואביו שעלו על הבמה יחד עם הבמאים, חיכתה לקהל הפתעה: חברים ממקהלת הגברים הגאים של לונדון, היו בקהל ועלו על הבמה. הלהקה, שמלווה בשיריה חלקים נכבדים בסרט, ביצעה את "Only you" של הצמד הבריטי Yazoo, מה שגרם לחלקים נכבדים מהקהל (כולל כותב שורות אלה) להתענג ולשמוח, וכמובן להוציא את הסלולרי ולצלם.
אחד הדברים המעניינים בפסטיבל גדול כמו ברלין הוא לאו דווקא הסרטים שאתה רואה - אלא הסרטים שאנשים אחרים רואים, והדעה שלהם על אותם סרטים: לדוגמה, צמד עיתונאים גרמנים שמריצים פודקאסט והגיעו אחרי נסיעת לילה ארוכה באוטובוס מעיר בדרום מערב המדינה: למרות שלא הצליחו לישון כמעט בכלל לפני היום הראשון והחשוב של הפסטיבל - החליטו השניים ללכת לראות שלושה סרטי ארט האוס ("אחד מהם היה שוט של 3:36 דקות שנמתח לאורך שעה וחצי", הסביר אחד מהם), והדעה העיקרית שלהם היתה שהכסאות נוחים מאוד בקולנועים של הפסטיבל, ושהם הצליחו לישון מצוין.
עוד אספקט מעניין הוא הדיסוננס שיש בפסטיבלים בין סרטים מהסוג ששני העיתונאים החביבים דיברו עליהם לבין סרטים שסביר להניח שיגיעו לאקרנים, כמו סרט הפתיחה של הפסטיבל, "יחי הקיסר" של האחים כהן, שכמובן גרף את מלוא תשומת הלב מהתקשורת (בוודאי לא הזיק שג'ורג' קלוני הגיע לעיר ואפילו נפגש עם הקנצלרית אנגלה מרקל) וסרטים שרוב הסיכויים שבמקום כמו גרמניה, הצ'אנס היחיד שבה יהיה לרוב הצופים לצפות בהם על מסך גדול יהיה בפסטיבל.
הדבר הזה גם מעלה שאלות לגבי הציפיות שיש לנו מסרטים - האם אנחנו מצפים לדברים שונים מסוגים שונים של סרטים. קחו את "Midnight Special" למשל: סרטו הרביעי של ג'ף ניקולס, הוא סרט שמיועד (לפחות בארצות הברית), לכך שיצפו בו על מסך גדול ולקהל הרחב. משחקים בו שחקנים בעלי פרופיל די גבוה - מייקל שאנון המצוין בתפקיד הראשי, ג'ואל אדגרטון (השניים משחקים גם בסרטו הבא של ניקולס, "Loving"), קירסטן דאנסט ואדם דרייבר בתפקידי משנה. "Midnight Special" הוא סרט שנשען על מסורות של סרטי מדע בדיוני קלאסיים וסרטי מרדף, כשקלאסיקות של במאים כמו סטיבן ספילברג וג'ון קרפנטר עולות לראש כרפרנסים. אבל רפרנסים, שחקנים מצוינים וגם תמות מעוררות מחשבה, לא יכולים לעזור לסרט שהתסריט שלו לא מספיק מהודק, לא ברמת הדיאלוגים, שלפעמים מרגישים קלישאתיים (ואולי בכוונה כדי לרפרר לאותם סרטים קלאסיים), ולא ברמה העלילתית עצמה.
הוא מתחיל בצורה מצוינת ומהירה - מלון דרכים, שני גברים וילד, חלונות אטומים. הילד נדרש להסתובב עם משקפי מגן ולישון עם אטמי אוזניים ענקיים. קריינית חדשות מספרת לנו שהוא נחטף ושמחפשים אחריו - ולמיקס נכנסת גם מעין כת סגורה (ממנה נחטף הילד) והממשלה (שמחפשת אותו). ההמשך איטי מאוד ומהורהר. ולא שמהורהר זה משהו רע, אלא שבמקרה הזה, התסריט הבעייתי מורגש ביתר שאת. בחלק מהמקרים, אפשר היה לשמוע את הקהל בהקרנה צוחק במה שהרגיש כמקומות לא נכונים. גם הסיום של הסרט לא היה כזה שגרם לך להרגיש שהזמן שהשקעת בצפייה בסרט ומעקב אחרי הדמויות השתלם.
ובניגוד לסרטים אחרים, במקרה של "Midnight Special", זה מרגיש כמו פספוס ענק: ראשית, כי באמת שתצוגות המשחק בסרט הן לעילא ולעילא וגם מבחינה ויזואלית הוא נפלא. ניקולס מוכיח שבתור במאי הוא יודע בדיוק מה הוא עושה - ויהיה מעניין לראות את "Loving", שצפוי לצאת מאוחר יותר השנה. את "Midnight special" תוכלו ככל הנראה לראות בארץ, שכן מדובר בסרט של האחים וורנר, אך עדיין אין בנושא יותר מדי פרטים.
לעתים, סרטים עלילתיים צריכים להימדד לפי האיכות הקולנועית שלהם, אבל כשזה מגיע לקולנוע תיעודי - ה"קולנועיות" שלו תופסת מימד משני. הסיבה לכך היא שקולנוע תיעודי אמור לספר סיפור ואין לו תמיד את היכולת להיות מהוקצע ברמה של סרט עלילתי.
אז על מה כן מודדים סרט תיעודי? ובכן, בעיני מדובר בשני מדדים עיקריים, שלא חייבים להתקיים: הראשון הוא הסיפור עצמו ואיך הוא מוגש - החומר המצולם וכמובן העריכה שלו. והמדד השני הוא החשיבות שלו - לעתים יהיה סרט שלא נראה הכי טוב, אבל עצם הקול שהוא נותן, עצם העובדה שהוא מעורר שיח על משהו שהשיח שלו לא מספיק קיים, הופכת אותו לחשוב.
וכזה הוא הסרט האחרון של אבי מוגרבי, "בין גדרות". מדובר בסרט שמתרחש כמעט כולו בחלל אחד במתקן הכליאה חולות בדרום הארץ, ועוקב אחרי חבורה של מבקשי מקלט אריתראים וסודנים, שמשתתפים בסדנת תיאטרון שמעבירים להם מוגרבי עצמו וחן אלון, במאי תיאטרון. לא הרבה קורה על המסך ב"בין הגדרות". האקשן האמיתי קורה ברובו מחוץ למסך - החוקים השונים שמעבירה מדינת ישראל בנוגע לשהייה של מבקשי המקלט, המחאות השונות שלהם, מעברים לכלא סהרונים וחזרה לחולות. במהלך התקופה, מצטרפים גם שישה שחקנים ושחקניות ישראלים לסדנה. בתום ההקרנה גילו היוצרים שכולם עזבו את חולות, וכרגע ישנה הצגה שמופיעה פעם בחודש, של כל השחקנים (מבקשי המקלט והישראלים) תחת הכותרת תיאטרון מחוקק חולות, בכל רחבי הארץ.
הכוח של הסרט בעיניי הוא דווקא ברגעים שבהם הקהל (או לפחות אני כישראלי) מקשיבים לאוואט, דאוויט, נורלדין ושאר החברים שלהם מדברים בעברית הדי נהדרת שלהם ומספרים על החיים שלהם. מאוד קל לקרוא לאריתראים שנמצאים בחולות "מסתננים", או "מבקשי מקלט" או "פליטים". אבל כמו שמוגרבי אומר בסרט, גם אם כל האנשים במהלך הסדנה מזדהים עם המאבק שלהם, הרי שבסוף היום הם נוסעים לתל אביב ואין להם מושג איך זה מרגיש להיות חסר סטטוס במקום כמו חולות.
אבל ברגע שהם מדברים, ואנחנו מקשיבים להם, הם מפסיקים להיות כל אותם שמות תואר ומתחילים להיות אנשים. וכשמישהו הוא בן אדם, בדיוק כמו כל אחד אחר, אפשר להבין קצת יותר על מה המאבק שלו מדבר. אחד הרגעים המרגשים ביותר הקשורים בסרט קרה דווקא אחריו - כשמוגרבי הזמין לבמה את אשתו של אחד מגיבורי הסרט, שלא הצליח להגיע להקרנה. האישה גרה בגרמניה, ומוגרבי בכה כשהוא סיפר על כך שהוא חלם לאחד ביניהם, אבל זה לא הצליח לו.
כהערת אגב - נושא המהגרים הוא ככל הנראה הנושא החם ביותר בברלינלה השנה (גרמניה היא אחד מהמקומות בהם שאלת הפליטים היא הבוערת ביותר, בעקבות הקליטה של מאות אלפים מהם בשנה האחרונה), וסרטים רבים המתארים את התופעה מציגים בו - אחד הבולטים מביניהם הוא "Fire at Sea", דוקומנטרי שמתאר את החיים בלמפדוזה, האי האיטלקי שנמצא באמצע הדרך בין סיציליה וטוניסיה, והפך כבר לסמל לתופעה. הסרט מתאר בלי רחמים את השטף הבלתי נגמר של הפליטים על רקע משפחה של דייגים איטלקים שגרה שם מימים ימימה. על המסך מופיעים צילומים של אנשים תשושים וגוססים, גופות של פליטים שלא שרדו את המסע וערימות שלהן נמצאות בבטן האוניה והרופאים שמטפלים בהם, בצורה מאוד מפורטת. במסיבת העיתונאים אחרי הסרט אמר אחד הגיבורים, הרופא המקומי פייטרו ברטולו, שתפקידו בין השאר הוא לבדוק האם בין הגופות הרבות ישנן כאלה שמציגות סימני חיים, שהוא ראה דברים יפהפיים אמנם, אבל הרבה יותר דברים מזעזעים - "ילדים מתים, נשים מתות ונשים שנאנסו". הסרט הוא מתמודד בכיר על הזכייה בפרס דב הזהב, בעיקר בזכות העובדה שהוא עוסק בנושא אקטואלי וחשוב מאין כמוהו.
לסיום, המלצה נוספת: "War on Everyone", סרטו החדש של ג'ון מייקל מק'דונה. אחרי "שומר חוק" ו"הכומר", החליט הבמאי לעשות סרט מחווה לסרטי ה"Buddy Cop" - כמו סטארסקי והאץ' למשל. כבר בתחילת הסרט, כשבוב (מייקל פניה) מספר לשותף שלו טרוויס (אלכסנדר סקארסגארד), שהוא תמיד רצה לדעת אם פנטומימאים עושים רעש כשדורסים אותם - אנחנו מבינים שיש לנו עסק עם שני שוטרים אלימים, מושחתים וקצת משוגעים. כמו תמיד בז'אנר, הלב שלהם נמצא במקום הנכון (רוב הזמן), והנופים של ניו מקסיקו רק תורמים לתחושה הכללית של כיף שיש בסרט, יחד עם הפסקול המצוין המורכב ברובו משירים של גלן קמפבל.
מדובר בסרט מצחיק, שכדי ליהנות ממנו אולי צריך לשכוח מעט מההיגיון ולתת לו לקחת אתכם לסיבוב - אבל בניגוד לאפרודיות אחרות שאנחנו מכירים מהז'אנר, חלק נכבד מהבדיחות עובד בכמה רמות - לא רק כדי לתת סתם פאנץ' או להתעלל בחוקי הפוליטיקלי קורקט עד שלא יישאר מהם כלום, אלא (לדעת כותב שורות אלה) לגרום לצופה גם לחשוב.
אבל גם בלי לחשוב, מדובר בסרט שהוא כיף טהור, ויש רק לקוות שהוא יגיע למסכי הקולנוע בארץ מתישהו.