פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עיניים גדולות 47: החרם על ישראל הולך ומתהדק

      למה המועמד הירדני לאוסקר נמכר לכל מקום חוץ מישראל, ולמה זו רק ההתחלה? ומה הלקח שלמדנו מן ההצלחה הקופתית של "אבוללה" והכישלון של "ארץ פצועה"?

      עיניים גדולות 47: החרם על ישראל הולך ומתהדק

      החורף הנוכחי היה הטוב בתולדות הקולנוע הירדני: בתחילה, נשלח "Theeb" לייצג את שכנינו באוסקר, ובניגוד אלינו הצליח להשתחל לחמישיית המועמדים בקטגוריית הסרט בשפה זרה, ובכך להביא לממלכה ההאשמית את המועמדות הראשונה לפסלון. המומנטום נמשך ביום ראשון, עת הדהים הסרט את "אקס-מכינה" וזכה על חשבונו בפרס הבאפטא לעבודת ביכורים. אם לא די בכך, שלשום הודיעה חברת ההפצה הבינלאומית שלו על בשורה טובה נוספת.

      ובכן, מתברר כי במסגרת שוק הסרטים שהתנהל בימים האחרונים בפסטיבל ברלין, היה "Theeb" לאחת הסחורות החמות ביותר, ונמכר לעשרות טריטוריות בקצוות שונים של העולם, כולל למשל סין וניו זילנד. עם זאת, דווקא עם המדינה הקרובה ביותר לירדן לא נחתם חוזה הפצה, ובניגוד למקרים דומים רבים אחרים, הפעם האשמה אינה במפיצים הישראלים. אלה דווקא הביעו עניין ברכישת הלהיט המדובר, העוקב אחר קורותיו של ילד בדואי במלחמת העולם הראשונה, אך נענו בסירוב.

      כל זאת, כיוון שהחברה הבינלאומית האמונה על מכירת זכויות ההפצה של הסרט למדינות שונות, קיבלה הנחייה שלא למכור אותו לישראל. מקורה של ההוראה וסיבותיה לא פורטו, אך לפי ההערכות, העניין הוא כזה: "Theeb" הופק בידי Mad Solutions, שמגדירים את עצמם כ"אולפן העצמאי הפאן-ערבי הראשון", ויושבים בקהיר וכן באבו דאבי שבאמירויות, וכפי שהתנסו לאחרונה הספורטאים האולימפיים המקומיים, הנסיכות המוסלמית מצטיינת בהערמת קשיים על היושבים בציון.

      אז אמנם, על פניו לא אמורה היתה להיות בעיה: הרי יש לישראל יחסים דיפלומטיים עם ירדן, ובהתאם לכך, "קפטן אבו רעאד" שהופק בה הופץ אצלנו בשלהי העשור הקודם, אבל אז לא היה כסף מהאמירויות בתמונה, ועכשיו יש. בגלל זה, נראה כי כל תוצר של MAD יהיה מחוץ לתחום מבחינתנו, אפילו במסגרת פסטיבלית.

      Theeb (יח"צ)
      בניו זילנד ובסין כן, בישראל לא. מתוך "Theeb" (צילום מסך)

      דברים אלה נכונים גם לגבי הפרויקטים החדשים של החברה, עליהם הוכרז גם כן השבוע במהלך פסטיבל ברלין: "The Reports On Sarah And Saleem" של מועייאד ורמי עליאן הפלסטינים, שלא הסכימו להקרין בישראל גם את סרטם הקודם, "אהבה, גניבה ושאר סיבוכים"; ו-"Hi-Jab", העוסק במתאגרפת גרמנית שמוצאה לבנונית.

      כל זה מצער משתי סיבות. בטווח המיידי, הכל אמנם מגיע בסופו של דבר לפורמט הביתי, ובעולם הבלו-ריי וההורדות אין גבולות וחרמות, אבל היה עדיף כמובן לראות בזמן אמת את הסרטים המדוברים, ונוסף לאספקט הקולנועי, להעמיק בכך את ההיכרות עם הנעשה אצל שכנינו. לטווח הרחוק, ההשלכות עוד יותר חמורות: אולי יהיו כאלה שיגידו עתה, "נו, אז נסתדר בלי איזה סרט ירדני או שני סרטים פלסטינים", אבל חייבים להבין כי התופעה הזו לא תיעלם, וגם לא תיעצר בזאת, אלא להפך: עוד לא ראינו כלום.

      MAD הם אחד הכוחות העולים בשוק הקולנוע הבינלאומי. הדלתות פתוחות בפניהם בכל מקום, כסף לא חסר וגם רעיונות לא. אפשר להאמין כי מן המשרדים בקהיר ובדובאי, המפיקים החרוצים עוד יוציאו תחת ידיהם שלל פרויקטים מדוברים בשנים הקרובות, וימשיכו להנחות את חברות ההפצה הבינלאומיות לדלג על מכירת הזכויות לישראל, ובלי שזה יזיז להן – כי ממילא אנחנו נקודה כל כך קטנה על המפה, שאף מפיץ בעולם לא ייפגע כלכלית מן ההחלטה להתעלם מאיתנו.

      נכון, ל-"Theeb" אין סיכוי לזכות השנה באוסקר. הפרס מונח בכיסו של "הבן של שאול" ההונגרי, שכמובן הוקרן גם הוקרן פה, אבל לא רחוק היום ש-MAD תהיה אחראית לאחד מן הזוכים בפסלון, והקהל הישראלי יצפה בטקס ההוליוודי בלי שהיתה לו ההזדמנות לראות את הזוכה המאושר בקטגוריית השפה הזרה. אמנם לאחת אפשר להגיע ברכב ובשביל האחרת צריך טיסה טרנס-אטלנטית ארוכה, אבל כרגע נראה שירדן ולוס אנג'לס רחוקות מאיתנו באותה מידה.

      אבוללה (יח"צ)
      להיט פורץ דרך. מתוך "אבוללה" (צילום: יח"צ)

      וממה שאין, נעבור למה שיש: מזה כמה חודשים, סרט הילדים הישראלי "אבוללה", פרי עטו של יוני גבע, מוקרן ברחבי הארץ וממלא אולמות. לאט-לאט הוא נהיה אחד הלהיטים הגדולים והמפתיעים של השנה, ולפי פרסומי המפיצים, הגיע לרף מאה אלף הצופים – נתון יפה בכל קנה מידה מקומי.

      אמנם, לעתים חברות ההפצה המקומיות משחקות מעט עם הנתונים, אז צריך להתייחס אליהם בערבון מוגבל, אבל מבדיקות והצלבות שערכנו, מתברר כי במקרה של "אבוללה", הוא אכן שובר קופות. זה לא רק הישג מרשים, אלא גם פורץ דרך: הרי סרטי ילדים כמעט ואף פעם לא נעשו כאן, וגם אלה שכבר הופקו התקשו למצוא קהל. הלהיט הכחול-לבן הוכיח כי בין כל הפקות הענק של פיקסאר ושל דרימוורקס, ההורים, הדודים והסבתות בהחלט ישמחו לקחת את צאצאיהם גם למעדן תוצרת הארץ, ובכך אולי נפתחה הדלת לעוד הפקות שכאלה.

      ובעוד "אבוללה" לוקח את הקולנוע הישראלי קדימה, הרי שלפחות מבחינה מסחרית, "ארץ פצועה" לקח אותו מעט אחורה. נתונים רשמיים על הישגיו הקופתיים לא פורסמו וככל הנראה גם לא יפורסמו, אך מבדיקות שקיימנו מתברר כי הקרנותיו לא היו מלאות עד אפס מקום, בלשון המעטה, ותעיד על כך העובדה שכבר מחר (חמישי), בסוף השבוע השני להפצתו, קולנועי yes planet יציגו אותו בתדירות מינימלית.

      כישלון זה מצטרף לעוד כמה מקרים דומים מן השנים האחרונות של סרטים פוליטיים כחולים-לבנים, "רבין: היום האחרון" למשל. הקולנוע הישראלי העכשווי מתחיל להזכיר את זה של שנות השמונים: הימים בהם במאים מקומיים היו יוצרים בהתלהבות מניפסטים יומרניים על "המצב", והקהל היה עונה להם בגיחוך, מדלג על עבודותיהם ומעדיף להקדיש את זמנו לקומדיות אמריקאיות או לדרמות שבדיות.

      ארץ פצועה (יח"צ)
      הולך בעקבות "רבין: היום האחרון" של גיתאי. מתוך "ארץ פצועה" (צילום: יח"צ)

      אפשר להתווכח אם הוא אכן כזה או לא, אבל הראיונות של אנשי צוות "ארץ פצועה" יצרו את הרושם כי מדובר בסרט ביקורתי וחתרני ביחס למתרחש בארץ, ומה לעשות שכרגע אין ליצירות שכאלה עדנה בקופות. הקהל הימני אינו מעוניין להקדיש עשרות שקלים וערב מחייו כדי לצפות בהטפות מוסר שמאלניות, והציבור השמאלני? הוא אף פעם לא רחש אמון לקולנוע הישראלי, והיום זה נכון עוד יותר מתמיד. דרמות על שוטרים בחיפה הם הדבר האחרון שיעניין אותו, בעת שהוא מדלג בין צפיית בינג' בקו-פרודוקציה שבדית-ברזילאית של נטפליקס ומזמין כרטיסים לדרמת האנימציה החדשה של צ'רלי קאופמן.

      הלקח לקולנוען הישראלי המתחיל: שים בצד את התסריט שהתחלת לכתוב לקראת חגיגות העשרים לעליית נתניהו לשלטון, ותחזור לשכתב את הסרט החמוד על ילדותך בירושלים. לא חבל לך לגלות אחר כך שעבדת חמש שנים על משהו שהחזיק באולמות רק שבועיים?