וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עושה חסד לכאב: "בחדר זר" הופך את קשיי היום יום ליצירה יפהפיה

נטע גורביץ'

18.2.2016 / 11:15

ספרו החדש של דיימון גאלגוט כתוב ביופי פשוט ומאופק, שמתחתיו רוחשות תשוקות וסערות גדולות. דווקא היעדר המלודרמטיות של "בחדר זר" הופך את גיבוריו ואת הכאב שלהם לאותנטי

את דיימון גאלגוט קראתי לראשונה לפני כמה שנים. איני זוכרת בבירור את העלילה, אבל אני זוכרת בבהירות רבה פסקאות שגרמו למוח שלי להימס בהבזק של לבה לבנה, ברזוננס הנוצר כשכאב פוגש כאב. בספרים של גאלגוט אין כאבים דרמטיים: גיבוריו אינם מעורבים בתאונות מחרידות, הם לא נאנסים, יורדים באופן טרגי מנכסיהם או מגלים סודות אפלים שמשנים את חייהם מן הקצה אל הקצה. גאלגוט מתבונן בכאבים השקטים – תשוקות לא ממומשות, ריק שאינו מתמלא, שאלות הנותרות ללא תשובה, עקוב שלא נעשה למישור. זוהי מידת הסבל שאינה זרה לאיש – הלייטמוטיב של הקיום האנושי.

גיבורו של "בחדר זר" הוא גבר צעיר ששמו דיימון, היוצא לשלושה מסעות – באפריקה, באירופה ובהודו. בכל אחד מחלקי הספר מזמנת לו הדרך שותף או שותפה למסע, וגם תפקיד מסוים ביחס אליהם: זה של המעריץ, זה של המאהב וזה של המשגיח. את סיפור של דיימון הפרוטגוניסט מספר דיימון הסופר, הנוכח גם הוא בספר. דמויותיהם של השניים מתקרבות ומתרחקות לפרקים, באופן שמצריך לעתים מעברים מגוף שלישי לגוף ראשון. יש כאן כמובן אמירה על הזיכרון ותהייה מהדהדת על האופן שבו אנו חולפים בזמן או שאולי הוא חולף בנו: "אני נזכר איך הוא נזכר, ואני נוכח במקום יותר מכפי שהוא נכח בו. אבל לזיכרון יש מרחקים משלו, במובן מסוים הוא לגמרי אני, במובן אחר הוא זר שאני צופה בו."

מה שמייחד את "בחדר זר" ממסעות חיפוש ספרותיים אחרים הוא איכות הכתיבה של גאלגוט. גאלגוט כותב פרוזה מאופקת, אסופה, ישירה, שתחתיה רוחשות תשוקות גדולות, זעם עצור, וחמלה שלא מוצאת לה נמען

הפרסקפטיבה הכפולה הזו מתגלה ככלי יעיל במיוחד לתיעולה של עקה קיומית. לדיימון הגיבור יש ממנה בשפע, וגם דיימון הסופר נושא את מעמסה על גבו. לפתחנו היא מונחת בעצם הז'אנר שבו כתוב הספר – זה של הצעיר היוצא שוב ושוב למסע בחיפוש אחר דבר מה שאין לו שם. אולי זו אהבה, גאולה, או זהות, אולי זו תשובה לשאלה שכלל אינו יודע ששאל – אלא שלכל מקום שאליו הוא הולך הוא לוקח איתו את עצמו, ועל הבעיה הזאת אין שום דרך להתגבר. "ברגעיו הצלולים ביותר הוא חושב שאיבד את היכולת לאהוב אנשים או מקומות או דברים, יותר מכל את האדם והמקום והדבר שהם הוא." כפי שנאמר: wherever you go, there you are.

מה שמייחד את "בחדר זר" ממסעות חיפוש ספרותיים אחרים הוא איכות הכתיבה של גאלגוט. גאלגוט כותב פרוזה מאופקת, אסופה, ישירה, שתחתיה רוחשות תשוקות גדולות, זעם עצור, וחמלה שלא מוצאת לה נמען. למען הסר ספק, לא מדובר בכתיבה במוד נרקסיסטית ("הוא לא מסוגל לבחון את סבלו כמו נבג במיקרוסקופ ולחשוב שהוא מעניין, מעניין"), אלא במבט עז וקודר "הנישא קדימה אבל למעשה מופנה פנימה". בפערים שבין הדברים עצמם לאופן ניסוחם, בין הפנים לחוץ ובין המחבר לגיבור מסתתר יופי גדול, כזה היורד חדרי בטן. בדין נכלל ספר זה ברשימה הקצרה לפרס בוקר, ומחברו נמנה על הסופרים הבולטים בדורו בדרום-אפריקה. גם מעמדו כלבן ביבשת שחורה - וכגיי בעולם סטרייטי - הוא מחולל משמעות מרכזי בכתיבתו.

תרגומה של אסנת הדר לספר צלול ויפה, ומשמר את האינטימיות ואת העוצמה הטעונה של המקור. אין דבר מבאס יותר מלפגוש באנגלית גבר שהיית עוזבת הכל בשביל להפוך כליא ברק למכאוביו, ואז לגלות שבעברית הוא הפך לקיבוצניק או להיפסטר שמקלל בערבית. המהדורה העברית של "בחדר זר" ראויה מבחינה זו לכל שבח, ואף יותר מזה – לעצם קיומה. בבית התלוי לא מזכירים את צ'כוב, אבל בכל זאת – ספרות שלא עושה נעים בגב היא לא עניין של מה בכך במקומותינו.

"העולם הוא מקום נוראי, וכתיבה גרועה הורסת עד היסוד את האיכות של הסבל שלנו," אמר טום וויטס. דיימון גאלגוט עושה לסבלנו חסד כי הוא כותב אותו במבט ישיר ונעדר מלודרמטיות. כל הסבל הזה לא שווה שום דבר אם בקצה שלו אין מישהו שהופך אותו לאמיתי ויפה. רק פריזמה כזאת מאפשרת לנו להמשיך להאמין שאולי, יום אחד, כל הכאב הזה באמת ישתלם לנו.

בחדר זר / דיימון גאלגוט. מאנגלית: אסנת הדר; הוצאת אחוזת בית

seperator

נטע גורביץ' היא העורכת הראשית לשעבר של הוצאת ידיעות ספרים

  • עוד באותו נושא:
  • בחדר זר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully