פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 74: ישי לוי יורד אל העם וזה לא טוב

      תו האיכות לו זכה ישי לוי נעלם, קובי דמארי מייבא את ברזיל לישראל ויובל דמרי מתעלל בשפה התאית. טור המוזיקה הים-תיכונית של רועי בהריר פרל

      טעון קיפוח 74: ישי לוי יורד אל העם וזה לא טוב

      קובי דמארי - "פתחי הדלת" (3:55)

      גל מטורף ומטריף של בוסה נובה ושל mpb (פופ ברזילאי) שטף את חופי ארצנו בשלהי שנות השבעים - וגם אותו, כמו את שאר הדברים הטובים שנקרו בדרכנו, ניכסו לעצמם אשכנזים: מתי כספי ויהודית רביץ ("ארץ טרופית יפה"), אריק איינשטיין ("בשבחי הסמבה"), הכל עובר חביבי ("מסיבה של סמבה"), גרי אקשטיין ("סמבה שמש"), כוורת ("העולם שמח") ואפילו שלום חנוך ("היה כדאי").

      הבשורה המשמחת (והמתקשרת היטב עם מזג האוויר המקומי), משום מה, לא באה לידי ביטוי גם בשירים של זוהר ארגוב, חיים משה, מרגלית צנעני, עליזה עזיקרי, צלילי הכרם וצלילי העוד, לדוגמה. בתחנה המרכזית לא שמעו על טום ז'ובים, ז'ילברטו ז'יל, שיקו בוארקי, ז'ורז'י בן ז'ור, דוריבאל קאיימי, קייטנו ולוזו וחבריהם. המוזיקה המזרחית, כפי שקראו לזה בזמנו, לא היתה חלק מהשידוך המוצלח בין העברית לקצב הסמבה מסיבה אחת פשוטה: היא, כידוע, לא היתה חלק ממה שנתפס אז כ"תרבות ישראלית".

      הפסיק האזוטרי הזה בתולדות הקיפוח נשכח עם הזמן כמעט לחלוטין, אבל הנה, עכשיו, באיחור אופנתי, מגיע התיקון: גרסת כיסוי של זמר עלום וחינני בשם קובי דמארי לקלאסיקת הסמבה משנות ה-30 "Abre a Janela" של אורלנדו סילבה, שמחדירה גרוב תימני אסלי בקצב ברזילאי שורשי וממשיכה בכך את מגמת ההתבוללות המוזיקאלית בין כתלי הז'אנר, שהחלה, כזכור, בלהיט האירי-מזרחי "היא רק רוצה לרקוד" של עומר אדם ומשה פרץ.

      דמארי, על פי ההודעה לעיתונות, הוא "זמר בתחילת דרכו המוזיקלית", אבל הביצוע שלו, מנענע ורומנטי ככל שיהיה, מבוגר מהווייב של "היא רק רוצה לרקוד" במשהו כמו 40 שנים: "פתחי הדלת" נשמע כמו הפראפרזה הים-תיכונית לשיר ברזילאי שהיתה אמורה להוות קונטרה למתי כספי בסוף שנות השבעים ולככב ברצועת השידור הפופולרית (דאז) של רשת ג' "על בטוח". זה תלוש לגמרי מהמציאות העכשווית, מטעמו של הנוער ומרוח ההפקות הים-תיכוניות שאוזניו מורגלות בהן, אבל עדיין, זה הרבה יותר נחמד ומעניין מלבהות במישהי שאין מה לעשות איתה כי היא רק רוצה לרקוד.

      (שלושה כוכבים)

      יובל דמרי - "קפונקה" (3:26)

      למרות שהוא בכלל דמרי, גם הדמארי הזה נסחף קשות בטרנד ההיטמעות בין אומות העולם ומשלב בין שטאנצים של פופ ים-תיכוני למשהו שנשמע כמו קצב מזרח-אסייתי גנרי כלשהו ואמור, כביכול, לייצג מוזיקה תאית. כן, זה שטחי, מלאכותי ונטול בשורה בדיוק כמו שזה נשמע, אבל דמרי, להבדיל מדמארי, לפחות נשמע כמו ילד בגילו (20) ומפנה את שירו הסתמי והסתום לילדים שרמתם האינטלקטואלית דומה לזו שלו (0) - ילדים שהכלום המולחן והמעובד הזה עושה להם טוב על הלב והנשמה הריקניים.

      אהבה, כידוע, עשויה להוציא מאדם רגשות ותובנות מדהימות, אבל האהבה של דמרי, כפי שהיא משתקפת ב"קפונקה" ("תודה" בתאית), היא לא האהבה של מי שבאמת מאוהב. היא אהבה של מי שבאמת (ובתמים) רוצה לתפוס בכוח, באמצעות לחן קודח וטקסט מפדח ("בוקר טוב חיים שלי / יאללה, שתינו קפה / טיסה לבנקוק עוד כמה שעות / את מתלוננת"), את אוזניהם של כמה שיותר מאזינים שדוגלים בהנאה מהחיים, בהתפננות עליהם ובהעלאה של תמונות מחופשה בקופנגן לפייסבוק.

      הימור מושכל: זה יצליח לו. יש בארץ המון דבילים שחושבים שזה מוזיקה. מה גם שליאור נרקיס, משה פרץ, דודו אהרון ועומר אדם - שעשו את זה קודם, לפניו, ובכך החריבו סופית את טעם העם - סללו עבור הדבר המביש הזה של יובל דמרי את הדרך למעלה, אל פסגת העולם המטומטם. דמרי בהחלט חייב להם תודה גדולה. קפונקה. אני, באופן אישי, חייב אחת כזאת, גדולה ולבבית, למי שהמציא את כפתור הסטופ ביוטיוב. קפונקה, בנאדם.

      (אפס כוכבים)

      ישי לוי - "נקלטת" (3:50)

      (מישה מישה מישה מישה מישה מישה מישה מישה) משנכנס אדר, ראשו של ישי לוי עליו סחרחר, קשה להבין על הוא שר, ובכלל, נשמע שעובר עליו משהו מוזר. פתאום, אחרי שכבר נתפר על דש בגדו תו תקן של איכות ים-תיכונית (כמו זה של עמיר בניון, רק בלי עיטורים), הוא יורד אל עמו כשבאמתחתו, במקום לוחות הברית, שיר קופצני, מטופש, נערי ומאוד לא מפוקס מבחינה עיבודית (גרוב בלקני, רגאטון, דאנס זול ובגלמה שחוברו להם יחדיו בעזרת מסטיק עלמה לעוס) ובעיקר נרטיבית, הגיונית.

      הבתים בשיר, שופעי ההומור ומשחקי המילים, עוסקים בהכנות לחתונה: "ושמעון אוסף את טל ודוד מאינטרקונטיננטל / מידי פעם בודק בכיס / אם הטבעת כאן נמצאת עוד עלי / וואי אחי נראה לי הלך עלי". הפזמון (היותר מדי קליט - אולי במתכוון, כדי לסמל את היקלטות הזרע והביצית ברחמה של המיועדת), בכלל מדבר על היריון (דרך עיניו של גבר סחי ומעט שובייניסט): "הם לא יודעים איך הכל הולך להשתנות ביום שהיא נקלטת / תשעה חודשים מעכשיו, תעשה טעות / אתה היום ישן במרפסת").

      מה פשר הדילוג הזה בין האירועים? הלא ידוע שאין מערבבין שמחה בשמחה. מה נסגר עם זרם התודעה של אלעד טרבלסי ואסף צרויה, כותבי הטקסט הזה? האם טרבלסי רצה לכתוב משהו על חתונה, צרויה חשב דווקא על היריון, איש מהם לא היה מוכן לוותר, ואז הם הלכו לבוררות אצל ישי לוי, ולוי, החכם באדם, מצא פשרה בדמות שילוב בין שני הרעיונות בשיר אחד? לא יודע, אבל העיקר שהעובר, בע"ה, נקלט. המסר לא, אבל למי אכפת. לשיר הזה, למרות הכל, יש פוטנציאל אדיר להפוך ללהיט קיץ בבתי מלון באילת.

      (שני כוכבים)