(בסרטון: עילית זקצר מגיבה לזכייתו של "סופת חול" בפסטיבל סאנדנס)
את הסקירה השנייה שלנו מפסטיבל ברלין נפתח עם "ג'נקשן 48" (שזכה אמש בפרס חביב הקהל במסגרת "פנורמה") סרטו החדש של אודי אלוני שזוהי לו ההופעה השישית בפסטיבל. מדובר במלודרמה בשפה הערבית שגיבורה הוא קארים (תאמר נאפר), בחור צעיר מלוד שקריירת הראפ שלו נמצאת בהמראה. הסרט מצולם נפלא, נראה מצוין וכולל מוזיקה קצבית שקל להתחבר אליה ותצוגות משחק לא רעות בכלל. בפסטיבל היו מי שהשוו אותו לסרט הראפ בכיכובו של אמינם, "8 מייל". הבעיה העיקרית של הסרט נעוצה בתסריט שלו, שעליו אחראים נאפר עצמו ואורן מוברמן הישראלי-אמריקאי. מדובר בסרט ז'אנר שראינו כמוהו בעבר ונראה כמוהו בעתיד, אבל גם סרטים כאלה צריך לדעת לעשות כמו שצריך. כל הדמויות ב"ג'נקשן 48" הן פשטניות עד לרמת הקריקטורה הבנאלית. הדמויות של הישראלים (שאליהם נגיע תיכף) גזעניות להחריד ללא יוצא מן הכלל, האינטראקציות בין יהודים וערבים מעטות ומרגישות פלקטיות עד לרמת חוסר הנעימות.
דמויות הערבים בסרט, החל מזו של נאפר עצמו ועד הדודים של אהובתו מנאר (בגילומה של סמאר קופטי המצוינת) שאינם אוהבים את סגנון החיים המוחצן שלה משמשות כמכשירים שבהם השתמשו היוצרים כדי להעביר מסר, במקום כבני אדם בפני עצמם. הסרט כולל גם רגעים קומיים - כמו למשל שני ראפרים דמויי סאבלימינל (בגילומו של מיכאל מושונוב) והצל, שהקריקטורה שלו בסרט עושה עימו דווקא חסד, וגם רגעים עצובים, אבל הרושם שהוא מותיר הוא כמעט ואפסי.
כששאלתי את אלוני ונאפר אחרי ההקרנה מה הם חושבים שיהיו התגובות של הצופים בארץ לסרט, השיב הבמאי שהוא אינו יודע. נאפר השיב שהוא מאמין שהסיפור מציג בדרך אותנטית פלסטינים צעירים בשנת 2016, ואפשר להרגיש את זה. הוא גם אמר שהוא חושב שאנשים צריכים להכיר בפתרון שמופיע בו. אלא שבסרט אין כלל פתרון. שום דבר לא באמת מתפתח, הדמויות (חוץ אולי מאלה שמתות) לא עוברות שינוי, ובסופו של דבר מדובר בפספוס ענק שהופך לגדול יותר כשמביאים בחשבון את איכות העשייה שלו, וחבל.
סרט ישראלי נוסף שהוקרן בפסטיבל הוא "סופת חול" של עלית זקצר, שאף הוא, כמו "ג'נקשן 48", לא כולל מילה אחת בעברית (חוץ מהמילה "תקליטן"). "סופת חול" הוא הסיפור של ג'לילה וליילה (רובה בלאל ולאמיס עמאר המצוינות), אם ובת בדואיות, שבמשך כל הסרט מנסות למצוא טיפה קטנה אחת של שליטה בעולם שבו לנשים אין כמעט בכלל כח. כך למשל, מעט אחרי תחילת הסרט נאלצת ג'לילה להשתתף בחתונה של בעלה סולימאן עם אישה שנייה, צעירה ממנה בהרבה, וכמו כן בזמן החתונה עולה שמה של ליילה כמועמדת לשידוך עם אחד מצעירי הכפר. הסיפור שמספרת זקצר באמצעות הצילום הבוטח והנופים המרהיבים של הכפר הבדואי מעניין לכל אורך 88 הדקות של הסרט, ללא שמץ של רגעים מתים. הסיפור מתפתח כך שלנו, כצופים, אין דרך להעריך עד לרגע האחרון כיצד הוא עומד להסתיים. וזו אולי הטרגדיה, לעין היהודית והחילונית, של אותן נשים בדואיות: גם כשהן בטוחות שיש להן כח או חופש, הוא זמני ותלוי בהחלטת הגבר האחראי עליהן.
מעניין יהיה לראות מה תהיה התגובה של הקהל בארץ לסרט. הוא לא כולל כמעט שום נגיעה פוליטית (חוץ אולי ממשפט אחד שנאמר בחטף וכלאחר יד), ומספק הצצה אל עולם שכמוהו כמעט ואיננו רואים על המסכים בארץ (שתי דוגמאות נדירות לסרטים כאלה הן "עטאש " [צימאון] של תאופיק אבו וייל ו"שרקייה" של עמי לבנה שכתב גיא עופרן). זהו עולם מסקרן שבוודאי ירגיש חדש ושונה עבור מרבית הצופים. מלבד שתי הכוכבות הראשיות שלו, ראוי לציין כי צוות השחקנים כולו עושה כאן עבודה מצוינת וטבעית מאוד. על אף שמדובר בסרט ישראלי, התחושה שלו (שרק מתחזקת עם הכתוביות) היא של עולם זר ולכן גם מעניין מאוד בנוף הקולנוע הישראלי.
ההשוואה בין "סופת חול" לבין "ג'נקשן 48" מוציאה את סרטו של אלוני פחות טוב. בניגוד למלודרמטיות המנופחת והרעש והצלצולים של סרט הראפרים הלודאי, הרי שהמינימליזם המכוון שבו נוקטת זקצר משרת את הסיפור שהיא רוצה לספר בצורה הטובה ביותר.
ומהנגב המדברי נעבור לעיר הכי עירונית בעולם: ניו יורק. זהו המקום שבו בחרה רבקה מילר, תסריטאית וסופרת, למקם את הקומדיה הרומנטית המפתיעה שלה "Maggie's Plan". ההפתעה נבעה גם מהעובדה שהקהל בהקרנת הבכורה החגיגית לא הפסיק לצחוק (ובצדק) וגם מהקאסט המרשים, החל מגרטה גרוויג בתפקיד הראשי, דרך ג'וליאן מור, אית'ן הוק, ביל היידר ומיה רודולף. כולם מצוינים. גרוויג, שמשחקת דמות מאוד אופיינית לה בסרט, היא מגי, בחורה בת 30 שמחליטה שהגיע הזמן להביא ילד לעולם ובוחרת לעשות זאת מתרומת זרע. היא גם פוגשת קולגה נשוי שלה באוניברסיטה, ומשם זה הולך ומסתבך.
הסרט הוא מעין מחווה לקומדיות הרומנטיות של שנות ה-30 וה-40 בהוליווד, ואחד הדברים המשעשעים שקורים בו הוא הדרך שבה שתי הנשים בתפקידים הראשיים, מגי וג'ורג'ט (בגילומה המרהיב של מור, שהקהל בברלין פשוט מטורף עליה), מחזיקות בכל כך הרבה כח ועושות בדמות הגברית הראשית, ג'ון (הוק) כבשלהן. אפשר רק לדמיין כמה כיף היה להוק לשחק דמות של מבוגר אינפנטילי שכזה, שנחשב בכיר בתחום האקדמי בו הוא וג'ורג'ט עוסקים (אנתרופולוגיה פיקטוקריטיקלית, תודה ששאלתם), אבל לוקה בחסר בכל מה שקשור להתנהלות בחיי היום יום. הסרט צפוי לעלות במסכים בארצות הברית רק בחודש מאי, ככה שיש זמן עד שנדע מתי ואיפה הוא יעלה בישראל.
סרט בולט נוסף, שבוודאי יעורר עניין בישראל, הוא "לבד בברלין", על פי ספרו של הנס פאלאדה. העלילה עוסקת בזוג ממעמד הפועלים שבנם נהרג במלחמת העולם השנייה, והם מתחילים במחאה קטנה ואישית נגד הפיהרר בדמות גלויות אותן הם משאירים במקומות שונים בברלין. ברנדון גליסון ואמה תומפסון מגלמים את הזוג אוטו ואנה קוואנגל, ודניאל ברוהל מגלם את אשנריש, הבלש שמנסה למצוא אותם. סרטים מהסוג הזה משוועים תמיד להשוואות למקור הספרותי, אך מכיוון שלא קראתי את ספרו של פאלאדה, אין לי יכולת לעשות זאת. קוראי הספר מתארים אותו ככבד וקשה מאוד, והסרט לא מספק את התחושה הזאת. האגביות שבה הדברים קורים בסרט (חבל רק על הפאתוס המיותר של הפסקול) רק מחזקת את העוצמה של המעשים האכזריים שכן קורים בסרט.
אבל האיכות הגדולה ביותר של הסרט בעיני הוא הדרך שבה הוא מתאר את התהליך והשינוי שאותו אוטו ואנה עוברים: מזוג מסוגר שלא מחצין רגשות יתר על המידה (ביניהם) הם חוזרים להיות הזוג הצעיר שהיו פעם, במובן מסוים ומאוד ספציפי. על רקע התקופה הנוראית ביותר בהיסטוריה האנושית,בזמן שעיר שלמה חיה בפחד (קשה להסביר את התחושה של לצאת מהקולנוע ולהסתובב בברלין אחרי שצופים בסרט) אבל הוא גם סיפור אהבה נוגע ללב של שני אנשים שאיבדו את הדבר שהיה הכי יקר להם, והצליחו למצוא תכלית לחייהם. נקודה נוספת שספגה הרבה מאוד ביקורות היא ששני הגיבורים דוברים אנגלית במבטא גרמני, דבר שחלק גדול מהעיתונאים שצפו בסרט מצאו בעייתי. אישית לא הרגשתי שהעניין הזה פגע במיוחד בחוויית הצפייה.
הסרט האחרון שכדאי לכתוב עליו (היו עוד סרטים, אבל רוב הסיכויים שהם לא יגיעו לארץ ולכן אין מה להתעכב עליהם) הוא סרטו התיעודי האחרון של מייקל מור - "?Where to invade next". בניגוד למה שאתם מדמיינים אולי - במהלך הסרט מסתובב מור במדינות שונות ברחבי אירופה, כמו גרמניה, איטליה, פורטוגל (ואחת בצפון אפריקה), ומנסה להבין מה אפשר לקחת מהן כדי להפוך את ארצות הברית לטובה יותר. בעוד שהסרט נכשל בקופות בארצות הברית יותר מכל סרט אחר של מור, הרי שמדובר בחוויית צפייה נעימה ויש בו הרבה מאוד רגעים של צחוק והנאה. שתי הבעיות העיקריות בו (בהקשר אולי של צופים לא אמריקאים) הן שהרבה מאוד מהתופעות המתוארות בסרט מובאות בצורה פשטנית מאוד, גם אם הכוונה נכונה (הסרט הזה שווה צפייה ולו רק כדי לראות איך נראה כלא בנורבגיה). הבעיה השנייה, המיועדת בעיקר לצופים הישראלים, היא שיהיו שם כמה דברים (ימי החופש של האיטלקים, פילוסופיית החינוך של הפינים) שיגרמו לישראלי הממוצע להתעצבן מאוד ולשאול - למה זה לא ככה גם אצלנו?