ג'וליה רוברטס גידלה זקן

סטיבן סודרברג משחק אותה דוגמה. אחרי ההצלחה האוסקרית של "טראפיק", "אירין ברוקוביץ'" ושות', הוא מביא אותה בסרט דל תקציב (פחות משני מיליון דולר) של 18 ימי צילומים, בהם התבקשו השחקנים להגיע לסט מצוידים במלתחה הביתית ובתסרוקת המכולת שלהם. מה גם שרוב הצילומים נעשו בדי.וי, ללא תאורה מיוחדת. יענו סודרברג רוצה לאמר: הנה אני זורק לכם את האמת בפרצוף, הכי טבעי, הכי אמיתי, full frontal (שם הסרט במקור).

ואיזו אמת? כמובן - האמת על הוליוודיות וכוכבות. בדיוק בשל כך בוחר סודרברג בכוכבים (בראד פיט, דייויד דוקובני, ג'וליה רוברטס, דייויד הייד פירס), ולאו דווקא מתוך שיקולים מסחריים. למעשה מסחריות היא הסעיף האחרון שבו אפשר להאשים את "עירום מלא". אין כאן שום אלמנט של התחנפות לקהל. לזכותו של הבמאי ייאמר שהוא מספק לקהל שלו את ההפך ממה שציפה לו. העלילה והצילום יכולים להיראות לפעמים מעצבנים, מייגעים, חלביים ויומרניים, אבל היתרון הבולט שלהם על כל סרט הוליוודי מלוטש שמבקרי קולנוע מסוימים אוהבים לאהוב, הוא שהם לא מאכילים את הקהל בכף של טרקטור. אזורי ה"מה לעזאזל הוא רוצה?" של הסרט, המכונים לרוב "שעמום", הם למעשה חלל שמכריח את הצופה לחשוב ולפרש. והנה הפרשנות שלי.

הסרט עוקב אחר חייהן של שבע דמויות, פחות או יותר, ביניהן מפיק, תסריטאי, במאי תיאטרון אוונגארד, שחקן שמגלם את היטלר, מסאז'יסטית, כוכב קולנוע שחור ועוד כמה. עם הזמן מתבררת העלילה כסרט בתוך סרט, פלוס הצגה בתוך סרט, עד שכבר לא ברור מה קדם למה ומה יצר מה.

המשתתפים מתגלים כחלולים, נהנתנים, מנוכרים, אנוכיים ומרושעים, זאת על פי מיטב מסורת הסרטים המבקרים את החברה האמריקאית. התסריט (בדומה לזה של "סקס שקרים ווידאו טייפ", סרטו הראשון והמוכר של סודרברג) מתעסק ביחסים, סקס ואהבה, ויש בו לא מעט רגעים מיותרים וכמה בדיחות די רעות.

בתוך הניכור נפגשים המשתתפים לרגע בכל מיני נקודות מוכרות של העולם המודרני: מזנון של שדה תעופה, חדר בבית מלון, רמזור, ביפר או דרך האינטרנט. אך בשונה מסרטים הנוקטים עמדה דומה ("אושר", "אמריקן ביוטי", "הארלי ברלי"), "עירום מלא" הוא סרט רפלקסיבי שמדבר על סרטים ומזכיר לנו כל הזמן שהוא מצולם ודו מימדי - אם דרך הצילום הרע והמגורען, אם דרך ההופעה של בראד פיט בתפקיד עצמו ואם על דרך התסריט בתוך תסריט.

אנחנו צופים בג'וליה רוברטס משחקת עיתונאית שחורת שיער, היא מורידה את הפיאה ונראית עכשיו כשחקנית בלונדינית שמשחקת את העיתונאית. זה מעלה בזכרוננו סצינה הפוכה מ"אשה יפה", כשרוברטס הורידה את הפיאה והפכה מזונה בלונדינית לשחורה. זה מחייב אותנו לחשוב על ג'וליה רוברטס הפרסונה. אנחנו שואלים את עצמנו מי היא בדיוק, מי משחק את מי, מיהי ג'וליה רוברטס האמיתית. האם יש לה מלתחה "אמיתית"? האם היא קיימת מחוץ למסך? האם היא קיימת בכלל?

התשובה של סודרברג, על פי מיטב הבנתי, היא שאין דבר כזה ג'וליה רוברטס אמיתית ואין תספורת שמתאימה לה יותר מאחרת. כך גם אין דרך צילום אותנטית יותר מאחרת. למרות שהסרט בתוך הסרט מצולם בטכניקה שונה מהשאר (פילם), הוא לא אמיתי יותר או פחות מהסיפור החיצוני. סודרברג מייעד לכישלון את הניסיון שלו להטיח את האמת בפרצוף. הוא מראה שזה בלתי אפשרי. כך גם אין בסרט אהבה אמיתית או דיאלוג אמיתי - כל מילות החיבה, המציאותיות או הפילמאיות, הן מסמנים ריקים.

בהפוך על הפוך מצליח סודרברג לאמר משהו על המציאות המשועתקת שלנו, רוויית הדימויים וחסרת הפשטות, זו שסרטים בה משפיעים על הדרך שבה אנחנו אוהבים, עוד יותר מאשר אמא ואבא. ההפרדה בין המציאות לייצוג המציאות נעלמת. הן מתמוססות זו לתוך זו ויוצרות פודינג של מצוקה.

יכול להיות שזה לא סרט בומבסטי כמו שאני עושה ממנו. כמו תמיד אצל סודרברג, קשה לקבוע אם הוא באמת רוצה להגיד משהו יוצא דופן או שהוא סתם בלופר מסוגנן. אבל כך או כך, אין ספק ש"עירום מלא" הוא סרט פורץ גבולות בסטנדרטים הוליוודיים. הוא סרט נסיוני של במאי שיכול היה עכשיו לישון על הר של כסף מסרטים שוברי קופות, אבל בוחר לחזור ולחפש, וסחתיין על התעוזה.

זהו סרט אמצע הדרך, בעייתי ולא מושלם. לא, הוא לא יקרע אתכם בחוויות חושניות, לא יהמם אתכם בתעלולים ולא ישטוף אתכם ברגש שילווה אתכם הלאה. אבל בעיני חובבי קולנוע או חובבי סודרברג הוא עשוי להיחשב כתרגיל מעניין בבריחה מהמיינסטרים.