אדיפוסי

מעבר להיותו כה אהוב, "בחזרה לעתיד" הוא אחד הסרטים המשמעותיים והחשובים בתולדות הקולנוע. אני אומר את זה בטבעיות. הדרך הקולחת ורצופת הניואנסים המבריקים שבה רוברט זמקיס העביר אל הבד את הרעיון המשותף שלו ושל התסריטאי/מפיק בוב גייל נראית ממרחק של 17 שנים כמושלמת, לא פחות. צפייה מחודשת ומבוגרת בסיפור הזה מבהירה עד כמה הוא חיוני.

תשמחו ודאי לדעת שבזמן האחרון השתפר מצבה של הקולוניה הישראלית בכל הנוגע להגעתם של סרטי די.וי.די. אלה נוטים לאחרונה לעלות ארצה בתיאום מפתיע עם העולם החיצון, וזאת כשהם כבר משופצרים ומתורגמים. כעת הגיעה לארץ סטיפה של אלף עותקים ממוספרים של טרילוגיית "בחזרה לעתיד", על די.וי.די. אחרי שתאזל מהדורת האספנים, ייאלצו כולם להמתין כמה שנים, עד ששוב תופץ החבילה בכל העולם.

אני לא יודע כל כך בקשר למהדורות האספנים האלה. לא מצליח להבין למי זה טוב בדיוק, ולמה לא להפיץ את זה כבר כמו שצריך, אבל אני מניח שמי שחזק בעניין צריך להאיץ בעצמו להשיג את זה. אני קיבלתי את זה בהלוואה לצפייה, ואני יכול להגיד שהיה מגניב.

כתוב פה שיש במהדורה הזאת חמש וחצי שעות של תוספות מיוחדות. לא מדדתי, אבל ניתן להם את הקרדיט שהם צודקים. ובכל זאת, ראוי לציין כי עד כמה שניסיתי, לא הצלחתי לאתר את רצועת הדיבוב המובטחת של מייקל ג'יי פוקס. מה שכן הצלחתי למצוא - סצינות שירדו בעריכה, קצת פספוסים, קצת תמונות, סטוריבורדים, ערוץ דיבוב של זמקיס וגייל (רק לסרט הראשון בטרילוגיה), פופ אפ וידאו (רק לסרט הראשון), ספיישל מחכים ומעניין בשלושה חלקים של "דה מייקניג אוף", שנעשה במיוחד לצורך יציאת הבוקסה, וגם ספיישלים אותנטיים שנעשו על הסרטים בזמן שהם יצאו, מה שמאפשר פגישה הזויה במיוחד עם המפיק סטיבן ספילברג האייטיזאי, שכולו משקפיים ענקיות ופסיכיות, שיער ארוך, לחיים חפות מזקן ולוק כללי של האוורד סטרן אחרי ארבעה ראשים. אה, ויש גם וידאו קליפים של יואי לואיס וזיזי טופ.

"בחזרה לעתיד" הוא סרט ענק כי הוא מתעסק בשלושה נושאים סופר קולנועיים. האחד הוא המעבר בזמן – נושא לא כזה ראשוני, אבל המעניין פה הוא שזה נבע מתוך שאלה שהעסיקה את התסריטאי גייל בזמן שחיטט להנאתו בבוידעם של הוריו: לו הכיר את אביו בשנות צעירותו, האם הם היו אחוקים? הנושא השני הוא התסביך האדיפלי הנהדר הזה, שגורם לאמא הצעירה של מרטי לנסות לתקוע אותו לאורך כל הסרט, בעוד הוא מבועת ומנסה להסתכל לכיוון השני כדי לא לראות כמה היא כוסית.

אנקדוטה מעניינת שלמדתי מהספיישלים: בעוד כל האולפנים האמריקאים דחו את התסריט של "בחזרה לעתיד" פשוט כי היה רכרוכי ויבש מדי לעומת סרטי הנעורים האחרים של אותה תקופה (שסוגדים כביכול למין ואלכוהול), אולפני דיסני סירבו לקבל את הסרט משום שהיה נועז מדי, בכל הנוגע לסיפור האם והבן.

ולא שהוא כזה נועז, הוא פשוט מבוצע כהלכה. מרטי נוסע לעבר ובעצם מנסה לתקן את העובדה שבמציאות של ההווה, אביו הוא חתיכת חדל אישים לא מתפקד. במרוצת העניינים הגירסה הצעירה של אמא שלו פוגשת בו ומתאהבת מעל הפופיק, כך שיוצא שהחתונה של אבא ואמא מקפליי כלל לא מתקיימת, מה שמעמיד את הקיום של מרטי בבעיה רצינית, וזה בשבילכם פרדוקס הנובע מתסביך אדיפוס. וגם ממעבר בזמן כמובן.

בשביל לתקן את העניינים, מרטי נוסע ל-1955, מה שמביא אותנו לנושא השלישי החשוב של הסרט. הפיפטיז הן השנים שהולידו את הטינאייג'ריות – אחת מתופעות התרבות המעניינות והמכוננות ביותר של המאה העשרים. העירוב הזה של אין-מלחמה, יחד עם התפשטותה של תרבות הצריכה השורשית (מקרר, טלוויזיה) והולדתו של מושג הפופ, יחד עם עוד מלא דברים אחרים, הפכו את הנער למלך, לפחות על פי הרגשתו, נתנו לו להתעסק עם האמנסיפציה שלו (ולריב עם אבא ואמא), ושמו לו הגה בידיים. כל זה כאשר מוסד אב המשפחה זוכה לטלטלה רצינית, ומתאייד אל מול המקלט שניצב ליד שולחן האוכל.

מה שמענג ב"בחזרה לעתיד" הוא הקוליות הבלתי ניתנת לעצירה שלו. מייקל ג'יי פוקס הבארט סימפסוני, עם כל השחפ"ץ האדום והסקייטבורד והגיטרה החשמלית והווקמן עם ואן הלן, הוא התגלמות הגזעיות. לא בכדי הוא נשלח לעבר המקום שבו נולד מושג הקוליות, שם הוא משוטט כמלך עולם (וכמו קול אמיתי, זה לא בשליטתו) – רק בשביל לחזור לאייטיז המופלאות ולגלות במוסך את הארבע על הארבע השחורה שלו, כשאחרי שתי שניות נכנסת לפריים הבחורונת. הנשיקה, כמובן, תופרע על ידי דוק בראון, שפתאום מגיע מהעתיד רכוב במכונית מעופפת.