"אתה לא יכול לשחק טוב אם לא עברת חוויות - חשוב שתטעם את טעם החיים"

"טוב מותק, תגיעי אליי מחר בסביבות 11:30?", שאל גרבר. התחלתי לגמגם: "אמממ... האמת שזה קצת מוקדם לי… יש אפשרות שניפגש טיפה יותר מאוחר?". גרבר נשמע מרוצה: "בטח! אני ער עד ארבע בבוקר. תבואי מתי שבא לך". רק אז הבנתי שהוא התכוון שניפגש ב- 23:30 בלילה. באותו רגע גם הבנתי שזה נראה לו טבעי לחלוטין.

בגיל 78 גרבר עדיין לא מבין למה זה לא הגיוני לאנשים שהוא אוהב ללכת לישון מאוחר. הוא עדיין מופיע כמעט מדי ערב, בשלוש הצגות: "ימי שלישי עם מורי", "מכולת" ו"משפחה חמה". את התשוקה למקצוע קיבל כבר בגיל 6: "בזמן מלחמת העולם השנייה הוריי הלכו להצגה. הם פחדו להשאיר אותי לבד בבית, פחדו שהאיטלקים יבואו להפציץ, אז הם לקחו אותי איתם. מאותו יום העולם הזה משך וסיקרן אותי. עניין אותי לדעת מה קורה מאחורי הקלעים". את ילדותו התל אביבית בשכונת 'מחלול' העביר גרבר בהצגות שהעלה יחד עם ילדי השכונה, עד שהגיע התפקיד הראשון בגיל 12: "תיאטרון 'אוהל' חיפשו ילד שחקן, הלכתי לבחינות והתקבלתי. ההורים שלי נורא התנגדו, וכדי שהם יסכימו שאשחק בערבים הייתי צריך להיות תלמיד מצטיין בבית- הספר. לא עניין אותי הקושי, רק רציתי לשחק". אותה תשוקה מגיל 12 בוערת בעצמותיו גם היום: ב-56 השנים שחלפו מאז הספיק לשחק בשורה ארוכה של תפקידים בטלוויזיה ("הצריף של תמרי", "זבנג"), בקולנוע ("קזבלן", "גולדה") ובעיקר בתיאטרון ( "המלך ואני", "מר גרין", "כטוב בעיניכם", "קידוש", "נוצות"). גרבר לא מצליח לשים את האצבע על המשמעותי מביניהם: "אין תפקיד אחד ש'עשה' אותי - כל פעם גילו אותי מחדש".

איך זה שבגילך אתה עדיין משחק בשלוש הצגות בו זמנית?

"הבעיה עם שחקן זה לדעת לבחור תפקידים. קודם כל, לא תמיד נותנים לך, ואחר כך אתה צריך לשחק מה שנותנים לך. היום אני כבר במעמד שאני יכול לבחור תפקידים. אני מאוד אוהב את המקצוע, מאוד אוהב לשחק. אני במצב רוח מצוין כשאני משחק, ובמצב לא טוב כשאני לא משחק. בשביל לשרוד התחלתי לקחת גם תפקידים לא גדולים. היו בארץ המון סטארים גדולים שהיום לא עובדים, ואף אחד לא יודע מי הם".

כמו מי למשל?

"אקי אבני למשל, היה שחקן מצוין. היום לא מקבל תפקידים. אושרי כהן הוא שחקן מצוין, אבל הקסם שלו טמון בחן הנעורים שלו. אני מסתכל עליו וחושב לעצמי: "מה יהיה איתו בגיל 40?".

אז מה יש בך שגרם לך לשרוד כל כך הרבה שנים במקצוע?

"אני חושב שצריך אופי. יש הרבה אכזבות בתיאטרון, אתה חושב שתפקיד מסוים מתאים לך ואתה מקבל תפקיד אחר ואתה מתוסכל. אתה צריך להתגבר על התסכול ולהמשיך הלאה. אתה גם יכול להתחיל לסרב, כמו גדעון שמר שהיה סטאר גדול והתחיל לסרב, ובגיל 40 גמר את הקריירה. זו עבודה קשה".

ולא קרה לך שחשבת: "אני שחקן גדול מדי בשביל התפקיד הזה?"

"אתה יכול לעשות גם תפקיד קטן טוב. אין תפקידים קטנים, יש שחקנים קטנים. ב'מכולת' למשל אני עושה תפקיד קטן, אבל קיבלתי ביקורות נפלאות עליו, הכי טובות. וגם הקהל מאוד אוהב את הקטעים שלי. היום זה כבר יותר נוח לי. שאחרים יסחבו את ההצגה. תנו לי לבוא, לגנוב איזה קטע וללכת הביתה".

לא קשה לך פיזית בגילך לשחק כמעט מדי ערב?

"פיזית לא קשה לי, גם מפני שאני מאוד אוהב את זה, וגם משום שאני שומר על אורח חיים בריא".

אבל אתה שותה, אתה מעשן, אתה ער בלילות, זה לא אורח חיים בריא.

"אני תמיד מסדר את שעות השינה שלי. משתדל לישון צהריים לפני הצגה, או לפני שחברים באים אליי בערב. פעם לא חייתי ככה. עישנתי, שתיתי, הייתי מלך הדיסקוטקים. הייתי בן 50 כשרקדתי עם בנות 20. אתה לא יכול לשחק טוב - ואני מדבר על שחקנים ברמה, לא על סדרות בערוץ 2 - אם אתה בעצמך לא עובר חוויות. חשוב מאוד שיהיו לך רומנים, חשוב מאוד שיהיו לך זיונים, חשוב מאוד שתטעם את טעם החיים, משום שזה הבגאז' שממנו אתה משחק".

יוסי הוא בהחלט שחקן טוטאלי. כזה שחייב להישאר מעודכן. חבריו הקרובים ביותר, רובם מעולם הבידור, עוד לא הגיעו לגיל 30. "כמעט ואין ערב שאני לא נמצא עם חברים", הוא מספר לי כשאני שואלת אם עוד אנשים צפויים להגיע לדירתו הערב.

מי הם החברים הקרובים שלך?

"לא יודע אם הם חברים, כמו שהם נמצאים סביבי. עידו מוסרי מאוד קרוב אליי. הוא היה פעם הבן שלי ב'המלך ואני'. אסף גולדשטיין, שחקן בקאמרי, הוא גם חבר מאוד טוב. מיכאל מושונוב, יפתח קליין".

איך נוצר החיבור עם אנשים שצעירים ממך בארבעה או חמישה עשורים?

"את זה אני לא יודע. הם תמיד באים אליי. הם באים לדבר איתי, להתייעץ איתי. מאוד קל לי להבין את הצעירים, להזדהות איתם. הדרך שלי בתיאטרון היתה מאוד קשה. פיטרו אותי מכל תיאטרון אפשרי ונאמר לי בגיל מאוד צעיר שאני לעולם לא אהיה שחקן. מהמקום הזה אני יודע מה הם עוברים. לכן אני יכול לתת להם עצות".

ומה הקשרים האלה נותנים לך בעצם?

"זה נותן לי להישאר עכשווי. אני משחק היום לא כמו ששיחקתי פעם. הדבר הכי מסוכן בתיאטרון זה להיות אולד פאשנד. יש שחקנים כמו חנה מרון שהיתה שחקנית מצוינת. אבל באיזה שהוא שלב היא איבדה את העגלה, כי היא נשארה תקועה בשנות ה-70. היא שיחקה לאט ובהדגשים ועם 'רררישים', והקהל פשוט לא הבין מה היא רוצה."

אז אתה מתחבר לצעירים כדי להישאר רלוונטי?

"זה לא רק מתוך מחשבה של להיות טוב יותר במקצוע. פשוט יותר נוח לי איתם. אני לא צריך לשמוע על מחלות, מחלות יש לי מספיק משלי, לא על כדורים ולא על משכנתא ולא על איזה מכונית גדולה יותר. אני מוצא את בני גילי לא מעניינים. הם עסוקים בעצמם ובכאבים שלהם. אני לא צריך את זה."

לא הגעת לשלב שכבר בא לך לנהל שיחות של מבוגרים?

"מה זה שיחות של מבוגרים? החבר'ה שסביבי, למשל גיל גלובוס (הבן של יורם גלובוס - מ.ז.), הוא אולי צעיר אבל בחור מאוד מאוד רציני, אני מדבר איתו על פילוסופיות ועל החיים ועל דברים רציניים".

אסף גולדשטיין, שחקן צעיר ב"הקאמרי", נותן את הזווית שלו לחברות הזאת: "מה החברות עם יוסי נותנת לי? יותר נכון יהיה לשאול מה היא לא נותנת לי. יוסי הוא הגורו שלי. הוא נותן לי תמיכה נפשית, הבנה, עצות איך לשרוד במקצוע הזה, מה נכון ומה לא נכון לעשות. יוסי כולו הוא בית ספר למשחק ובית ספר לחיים". כשאני שואלת כיצד הוא מגשר על פער הגילאים הוא צוחק: "יוסי הרבה יותר ילד ממני". גרבר שומע וצוחק: "זה באמת נכון, גם אסף יותר רציני ממני".

אתה מרגיש בגילך?

"לא. אני טועה לפעמים בגיל. ישבו פה חבורה של צעירים, ביניהם מיכאל מושונוב ועידו מוסרי, דיברנו על משהו ואני אמרתי: "תקשיבו, אנחנו חייבים להבין את המבוגרים יותר..." ופתאום קלטתי שהם עוד לא הגיעו ל-30. אז אני שם לב שאני לא שם לב לגיל. עכשיו הסרטן והעין קצת מדכאים אותי, גורמים לי להרגיש ולחשוב על הגיל. אני לא רגיל שיש לי מגבלות. לא רגיל לסחוב מחלות".

אז אמנם גרבר לפעמים מתבלבל בגיל, אבל הגוף שלו לא מתבלבל. גרבר סוחב כבר תקופה ארוכה בעיות בעין ימין שלו, כולל ניתוחים שלא הועילו ופרוטזות שהותקנו לו. ביום הולדתו ה-77, בשנה שעברה, גילו אצלו גם סרטן בשלפוחית השתן. "לא היה לי זמן להתמודד עם זה. זה היה ביום ההולדת שלי. הייתי בבדיקות, והרופא דחף לי דרך הבולבול סיב אופטי וגילה סרטן קטן בשלפוחית השתן. הוא אמר לי שזה קטן מאוד וחייבים לסלק את זה מיד. אמרתי: 'טוב יש לי עכשיו חזרות מה אני עושה?' הוא אמר לי: 'אני אקבע לך תור באיכילוב שינתחו אותך, בינתיים לך לחזרה'. ידעתי שהם מכינים לי מסיבת יום הולדת בחזרה, אז פשוט לא היה לי מתי להתעסק עם זה".

והלכת וחגגת כרגיל?

"הלכתי וחגגתי ולא אמרתי להם שום דבר. בסוף סיפרתי. הם אמרו לי: 'טוב כמה זמן זה הניתוח?' אמרתי שלושה ימים, אז הם אמרו לי: 'או הא, ומי ימלא את מקומך בהצגות?' בסוף ביטלו הצגה אחת של מורי, ומיד מצאו לי מחליף ב'משפחה חמה'. עשיתי ניתוח אחד, אחרי שבועיים הודיעו לי שהניתוח לא הצליח וצריך עוד אחד. עשו לי ניתוח שני, זה כבר היה אחרי שיצאה 'מכולת'. הייתי בפרמיירה של 'מכולת' בלי לדעת אם הסרטן הזה שלח גרורות או לא".

וזה לא הפריע לך נפשית לשחק?

"התגברתי. אני לא יודע איך להסביר לך את זה. אין לי ברירה. כשאני משחק אני שוכח הכול. זה לא הטריד אותי. יכול להיות שאני מטומטם, אבל פשוט ידעתי שזה ישנו וידעתי שיסדרו את זה".

לא בכדי לא היה לגרבר זמן להתעסק בסרטן. התיאטרון כל כך מרכזי בחייו עד שכל היתר נראה מינורי. בריאות, זוגיות ומשפחה הם רק שחקני משנה בהצגת חייו.

"אני משחק בגלל שזה טוב לי. אני יודע שיום אחד אצטרך להפסיק. לא יודע מתי, כנראה ביום שלא ירצו אותי יותר. ביום שההנהלה לא תקרא לי ותגיד לי 'קח חוזה לשלוש שנים'. אין לך מקצוע יותר טוב מלעמוד על במה כדי לדעת אם אוהבים אותך או לא. כשאתה משחק והקהל צוחק ומוחא כפיים ועושה בראבו זה נותן לך סיפוק ענקי. אבל לא בגלל שזה הופך אותך למפורסם. זו ההרגשה שהענקת להם משהו, אבל גם הם העניקו לך משהו. אם אני מנתח את זה, זה כנראה בגלל שאני רוצה שיאהבו אותי. כנראה זה איזה חוסר באהבה. אני לא יודע".

מה עם אהבה באמת? זוגיות?

"אני בזוגיות וירטואלית כל הזמן (עם רפי ויינשטוק, האקס המיתולוגי מ.ז.). ניהלתי רומנים מכל הצדדים מגיל 15. בגיל 21 אפילו הייתי נשוי לאישה. בגיל 25 התגרשתי. תמיד יש לי זוגיות. אני אף פעם לא לבד. הרומן שלי בחו"ל, אבל יש לי חברים מאוד קרובים".

הוא בא לפה? אתם נפגשים?

"כן הוא בא הנה, אבל מבחינה רומנטית אני לבד".

מתי התחלת לדבר על נטיות מיניות?

"כבר בגיל 16".

אתה פתוח לגבי זה?

"כן, אבל אני לא רוצה לדבר על זה".

אתה מצטער על כך שלא הבאת ילדים לעולם?

"לא. נוח לי ככה. יש לי מספיק אנשים סביבי. אני רק חושב שלא יהיה מי שיוביל אותי לרופא".

אז מי יוביל אותך?

"אני מקווה שהחברים יובילו אותי".