פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עשר בסולם פנדורין: "מרכבת היהלום" הוא אחד הספרים הטובים בתולדות הסדרה המצליחה

      הפרק החדש בעלילות אראסט פנדורין, הבלש המלנכולי ונטול הפחד מסדרת ספרי "תיבת פנדורין", מצליח להיות מהנה, נוסטלגי ומשעשע, ובמקביל גם להשלים פערי מידע מרתקים עבור המעריצים המושבעים של הסדרה

      עבור לא מעט אנשים בישראל, כותר חדש בסדרת "תיבת פנדורין" הוא סיבה למסיבה. השנה מציינים כאן עשור ליציאתו לאור של "עזאזל", הספר הראשון בסדרת המתח הלא שגרתית הזו, פרי עטו של הסופר הרוסי ממוצא גיאורגי-יהודי בוריס אקונין, או בשמו המקורי גריגורי צ'חרטישווילי. עם השנים רכשה כאן הסדרה, ובצדק, קהל מעריצים לא מבוטל, שעוקב בשקיקה אחר הרפתקאותיו של אראסט פטרוביץ' פנדורין, הבלש/מרגל היפהפה, המלנכולי, המגמגם ונטול הפחד, במאה התשע העשרה "שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקדמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב-טעם", כפי שמציינת הפתיחה הקבועה של כל אחד מהספרים. "אהוב המוות", הספר האחרון בסדרה עד כה, התפרסם כאן די מזמן, אי אז ב-2013. עכשיו חוזר אלינו פנדורין בפעם העשירית תחת הכותרת "מרכבת היהלום", עם 750 עמודים, שתי יצירות נפרדות (אך קשורות זו לזו באופן רופף), וכריכה שעליה מככבת דמות יפנית שמזכירה באופן מטריד את מאסטר יודה.

      "לוכד השפיריות", הנובלה הקצרה שפותחת את הספר, היא סיפור נחמד אבל זניח למדי, שלראשונה בתולדות הסדרה פורץ את גבולות המאה הי"ט ומתרחש על רקע מלחמת רוסיה-יפן, בעשור הראשון של המאה שעברה. פנדורין, בשלב זה כבר ג'נטלמן מכובד בגיל העמידה, נדרש לסכל מעשה חבלה שמתכנן סוכן שתול מטעם האויב. אותו סוכן, שניחן בכוחות גופניים, שכליים ונפשיים אדירים, מצליח במשך רוב העלילה לתמרן את הרוסים כרצונו ולהוות יריב שקול לפנדורין הכמעט בלתי-מנוצח. כמו ב"מות אכילס", הספר הרביעי בסדרה, גם כאן מסופר חלק ניכר מהעלילה מנקודת מבטו של הבחור הרע, והמאבק בינו לבין פנדורין מזכיר התגוששות בין שני גיבורי-על. אמנם "לוכד השפיריות", כרגיל אצל אקונין, קולח ומשעשע מאוד (אחת ההברקות המצחיקות בנובלה היא סיפורו של רוסי מרקע פשוט שעולה לגדולה, ומעצב את סמל בית האצולה שלו בדמות פטיש ומגל לזכר אביו הנפח וסבו החקלאי), ואתם לא צפויים לסבול או להשתעמם אפילו לרגע, אבל זו גם אינה יצירה מרתקת במיוחד או יוצאת דופן. מאקונין, שבדרך כלל מקפיד לחבר כל ספר בסדרה בסגנון ספרותי חדש ומפתיע, אפשר לצפות ליותר.

      בכל מקרה, כעבור מאתיים עמודים מתחיל הרומן "בין השורות", שהוא לב-לבו של "מרכבת היהלום". "בין השורות" לוקח אותנו בחזרה לשנת 1878, וזה כיף גדול מכמה סיבות: לפני הכול, בשלב הנוכחי בסדרה פנדורין הוא כבר כל כך מושלם שזה מתחיל לשעמם. הוא מסוגל לחשב את צעדי יריביו אינספור מהלכים קדימה, לגבור עליהם בקרב פנים-אל-פנים בזכות שליטה מופלאה באמנויות לחימה יפניות, ולגרום לכל אישה להתאהב בו – ואז לשבור את לבה, כי גם רגשות כבר כמעט שלא נותרו לו. ב"בין השורות" נסיך הקרח הקר והמנוכר הזה שב להיות עלם צעיר, נבוך, מהוסס, מבולבל וחמוד, שבגיל עשרים ושתיים מתמנה למשנה לקונסול הרוסי ביוקוהאמה. את הפאסון הפנדוריני המוכר והמאוס מעט מחליף חוסר אונים כובש וכמעט תמידי – אראסט פטרוביץ' מוצא את עצמו במקום זר ומוזר, שאת שפתו הוא אינו דובר, את מנהגיו אינו מכיר, ואת האוכל שלו הוא לא מסוגל להכניס לפה. כמעט בלי להתכוון לכך הוא נקלע לעלילה מקומית של ריגול, תככים ורציחות, ועל אף כל ניסיונותיו לפענח את התעלומה, הוא למעשה מהווה כלי משחק קטן במאבק בין כוחות גדולים וחזקים ממנו. התפניות שמתחוללות בעלילת "בין השורות" הן כה תכופות וקיצוניות עד שבשלב מסוים יפסיק הקורא הסביר לנסות ולנחש מיהו הנבל האמיתי בסיפור או מה יעלה בגורלו של פנדורין, ויניח לעצמו להיסחף בהנאה בזרם התככים האוריינטליים שטווה אקונין.

      יתר על כן, החזרת גלגל הזמן אחורה סותמת סוף כל סוף את החור הגדול בעלילת הסדרה, שהתייחסויות מעורפלות אליו הופיעו בספרים רבים שלה – מה בשם כל הבודהות התרחש ביפן, שאליה הגיע פנדורין בסיומה של עלילת "לווייתן", הספר השלישי בסדרה, וממנה הוא חזר ב"מות אכילס" בתור פי-אלף-יותר-ג'יימס-בונד, מלווה במשרתו האהוב מאסה, שגם נסיבות היכרותם ומהות הקשר ביניהם מתבררות כאן. בניגוד למובטח על הכריכה האחורית, חלקו השני של הספר לא תמיד מצליח לענות על השאלות שנותרו פתוחות לאחר חלקו הראשון, אבל קטע הסיום הקצרצר והמפתיע שחותם את "מרכבת היהלום" מספק תשובה (מצמררת) לשאלה הגדולה מכולן.

      אולי יותר מכול, "בין השורות" מזכיר את "שוגון", האפוס הנהדר של ג'יימס קלאוול משנת 1975. כמו ג'ון בלקת'ורן, הגיבור הבריטי של "שוגון", גם פנדורין, רוסי עילאי ומתנשא שכמותו, מגיע ליפן מתוך תחושת עליונות לבנה, רואה את המקומיים כפראי אדם ואת מנהגיהם כברבריים, ולא מצליח להבין מדוע גם הם מתבוננים עליו באותו אופן. כמו בלקת'ורן, גם הוא לומד בהדרגה לשלוט, להעריך ולכבד את השפה והתרבות המקומית. וכמו בלקת'ורן, גם פנדורין מתאהב באישה מבנות המקום, שמכניסה אותו לסיחרור של תענוגות בשרים שכמוהו הוא לא היה מסוגל אפילו לדמיין (עניין שזוכה לדגש מעט מופרז ברומן. עם כל הכבוד לתנוחת "השועל והגירית", פה זה לא "חמישים גוונים של אפור").

      נראה שהמחבר (בספר, אגב, מתברר שמשמעות השם "אקונין" ביפנית היא פחות או יותר "ארכי-נ?ב?ל שקובע לעצמו את כללי המשחק") חיכה בקוצר רוח להזדמנות להביא לידי ביטוי את הכשרתו האקדמית בתחום השפה והתרבות היפנית, והוא עושה זאת בהנאה רבה. כהרגלו, אקונין משלב בין שיחזור דקדקני של פרטים היסטוריים לבין מיתולוגיות ואגדות שונות, והפעם הוא גם מפגין כישרון לירי מכובד ומסיים כל פרק בשיר הייקו מקסים שמתכתב עם כותרת אותו פרק. בין החביבים שבהם נמצאים "מה רב החשק/לחייך מכל הלב/רק פעם אחת" (עמ' 363), ו"תמיד לצידך/חברך הנאמן/הו, כאב הראש!" עמ' 590).

      אי אפשר לכתוב על "תיבת פנדורין" בלי להתייחס ליגאל ליברנט, האיש שהביא לכאן את הסדרה והאחראי לתרגום הקולח והנפלא של עשרת הכותרים (צפו: גשם של טוקבקים זועמים של דוברי רוסית שטוענים שהתרגום בעצם הורס את הספר ואת כדור הארץ וזו חוצפה שאין כדוגמתה להשוות אותו לקריאה בשפת המקור בעוד שלוש, שתיים, אחת). הבעיה היא שלצד התרגום המוקפד, שמנגיש את הסדרה באופן מושלם גם לקוראים נטולי היכרות מוקדמת עם התרבות הרוסית ואינספור היצירות שזוכות למחווה בספרים השונים, הגישה האקדמית-דידקטית של ליברנט עלולה להרתיע קוראים רבים אחרים. הבנאדם פשוט חייב להסביר כל מונח (לרבות התייחסות לגודל שק האשכים של פסלוני דביבונים יפניים), לתרגם כל מילה שנאמרת בשפה זרה, ולכתוב סקירה היסטורית מקיפה אודות כל דמות ביצירה, חולפת ושולית ככל שתהיה. ויש המון מכל אלה, כי אקונין בעצמו הוא חוכמולוג לא קטן שלא יוותר על הזדמנות להפגין לראווה את הידע האנציקלופדי שלו.

      כתוצאה מכך נוטים ספרי פנדורין להיות עמוסים לעייפה בהערות שוליים, הערות סיום, ואפילו הערות שוליים עם הפנייה להערת סיום (בחיי!), מה שמכביד על שטף הקריאה ושולח את הקורא שוב ושוב מהפרק שאותו הוא קורא אל ההערות שבסוף הספר וחוזר חלילה. אמנם ניכר שב"מרכבת היהלום" השתדל ליברנט להפגין איפוק מסוים בכל הנוגע להערות סיום ונספחים (בלי לוותר, כמובן, על הטבלה המסורתית והאהובה של דרגות אזרחיות וצבאיות בקיסרות הרוסית וצורות הפנייה המקובלות, כדי שחס וחלילה לא נפנה לפודפולקובניק חם מזג בתואר "הוד אצילותך" במקום "הוד אצילותך הרמה" ונקבל איזה סמובר בראש), אבל כתחליף לכך הוא השתולל לגמרי עם הערות השוליים. בשביל רבים מאוהדי הסדרה (וכותב שורות אלה ביניהם), טרפת הביאורים הזאת היא חלק מהכיף האקסצנטרי מעט של "תיבת פנדורין", אבל את הקוראים המחויבים פחות זה די מבהיל. בסופו של דבר צריך לזכור שלא מדובר כאן ביצירות מופת מפעימות אלא בספרי בלש היסטוריים ופופולריים, כתובים מצוין אבל גם קלילים למדי, ובתור שכאלה רצוי להעניק להם אופי קצת יותר נגיש וקצת פחות עיוני.

      מכל מקום, "מרכבת היהלום" מסתמן כאחד הכותרים המוצלחים של סדרת "תיבת פנדורין". הוא בהחלט עומד בפני עצמו ובמנותק מהסדרה כולה – בעיקר חלקו השני, המוצלח בהרבה מקודמו, שנקרא כמותחן היסטורי-דיפלומטי מהנה, מצחיק ועתיר תהפוכות. אבל אלה שזכו לקרוא את תשעת הספרים הקודמים בסדרה צפויים למצוא בו קסם מיוחד בזכות הקפיצה המיוחלת אל העבר, והנוסטלגיה המתוקה שמתלווה אליה. מסתבר שאפשר להוציא את אראסט פטרוביץ' פנדורין מהמאה התשע-העשרה, אבל אי אפשר להוציא את המאה התשע-עשרה מאראסט פטרוביץ' פנדורין.


      מרכבת היהלום / בוריס אקונין. ידיעות ספרים וספרי עליית הגג. תרגום, הערות ונספחים: יגאל ליברנט. 752 עמודים.