אמנים, יוצרים ואנשי במה הגיעו היום (ראשון) לתיאטרון הקאמרי בתל אביב, על מנת לחלוק כבוד ולהיפרד מיוסי גרבר, מגדולי שחקני הבמה בישראל, שנפטר ביום שישי בבוקר כתוצאה מאירוע מוחי קשה.
הלוויתו של גרבר נערכה בבית העלמין "מנוחה נכונה" בכפר סבא. דורון, מנחה הטקס מטעם חברת "עלי שלכת", סיפר כי גרבר נפגש עמו בחייו כדי לתכנן מראש את סידורי הלווייתו. בפגישתם, אמר, גרבר ציטט את אמירתו של שמעון פרס "ברגע שאתה יודע איך למות, אתה יודע איך לחיות". ילדי אחייניו הדליקו נר לעילוי נשמתו. אלון אחיינו אמר: "כמו שהבנתם, את הטקס הזה יוסי ארגן מההתחלה עד הסוף. אז יש לי הודעה: אחרי הטקס, אתם הולכים לאכול, לשתות ואני לא אמור להגיד את זה, לעשן, כל אחד לפי העדפותיו". אלון חתם את דבריו בקטע מהספר "הנסיך הקטן". בתום הספדו בבית העלמין, בן זוגו לשעבר רפי ויינשטוק שר לזכרו קטע מהשיר "I've got you under my skin" של פרנק סינטרה. האשכבה נחתמה בהשמעת השיר "Somewhere over the rainbow", ובמחיאות כפיים שהקהל העניק שוב לגרבר, בפעם האחרונה. לאחר שארונו נטמן באדמה, תוך גשם סוחף, אמר מנחה ההלווייה: "יוסי אמר: 'תעשו מה שאתם עושים באהבה, ותתמידו'. ועוד אמר: 'הסוף שלנו לא שמח בכלל, זה כך רק בסרטים, נדיר שהפי אנד קורה בחיים שלנו'. יוסי, כל אחד מהאנשים כאן אומר לך: תודה!". רגע של שתיקה הוקדש לזכרו של גרבר. בשלב הנחת הזרים על קברו, הגשם פסק.
מוקדם יותר, כאמור, נערך טקס אשכבה בתיאטרון הקאמרי. "הוא היה מלך הבמה העברית. נהג תמיד באצילות. היה שלום יוסי, מלך אהוב, נעמת לנו מאוד", אמר רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, בהספדו לגרבר שבנוסף להיותו שחקן אהוב היה גם חבר מועצת הנאמנות של הקאמרי כ-30 שנים ויקיר העיר תל אביב. "יוסי גרבר הוא אחד מנושאי הלפיד המרכזיים של תיאטרון הקאמרי מאז היווסדו", אמר עמרי ניצן, המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, "נכון, הוא היה גם ציניקן מבריק ואהב לצחוק על חשבוננו, אבל גם זה יחסר לנו. יוסי מימש בכשרונו את המושג של שחקן בלהקת שחקנים. אנחנו נפרדים היום מיוסי גרבר בהערצה, באהבה, ובתחושה שחסרונו מהדהד כבר בצורה כואבת. יהי זכרו ברוך".
"קהל נכבד ברגע זה, נגמר סיפור המחזה", שר בהספדו השחקן רמי ברוך, ששיחק ב-7 הצגות לצד גרבר בקאמרי, על משקל השיר המוכר מתוך המחזמר "עוץ לי גוץ לי", "אני רוצה לזכור אותך שמח, טוב לב, מצחיק. איזה איש מתוק, איזה מנטור מתוק. תרשה לי לשאול מנהג שלא קיים במקצוע שלנו: להודות לך. יוסי, אתה שרטת את העולם!". השחקנית שרה פון שוורצה נפרדה מגרבר: "היית האיש הכי צעיר בתיאטרון. פיטר פן, אמרו עליך. אתה המלך ומלכת האם שלנו. אין כאן אחד שלא היה מוכן להוריד את הירח בשבילך". על הבמה, פון שוורצה הרימה כוסית לחייו, עם השחקן אסף גולדשטיין, שאמר מצדו: "יוסף, דיברנו על הרגע הזה לא פעם. אמרת שבטח תקבל את הקאמרי 2. אמרתי שאין מצב, והנה קיבלת את הקאמרי 1! אמרת שלא יבואו אנשים, והנה האולם מלא! לפני כמה ימים נפגשנו וצחקנו על החיים, על המוות, ידעת לצחוק עליו כל כך. אמרת לי: 'לך תדע אולי מחר לא אתעורר, אז אני אוהב אותך'. יוסף, אני אוהב אותך. לילה טוב, יוסף".
הספד מרגש במיוחד נשא השחקן איתי טיראן. "ז'ק המלנכולי של שייקספיר מתאר את התמונה האחרונה במסע חייו של אדם במילים הבאות: 'ילדות שניה, שכחה גמורה, לא שן, לא עין, לא טעם, לא כלום'. תיאור מאוד לא מדויק כשמדובר בך יוסי. טוב, אולי ב-'לא עין' הוא קלע בול וגם השיניים היו מלאכותיות ובאוזניים היו מכשירי שמיעה. ולפעמים היית מגיע לתאטרון בלי אחד מהם. אבל שכחה גמורה? מעולם לא. היית מעיין נובע של סיפורים שבלענו בשקיקה. דיקלמת מונולוגים שלמים ממיטב תפקידי|ך, ציטטת שירה באוזנינו ושחזרת לפרטי פרטים דיאלוגים מפגישות שערכת עם שועי עולם, כוכבות קולנוע, מדינאים, אנשי עולם תחתון, זונות, מנקי רחובות, סטרייטים, גייז, ערבים, יהודים ומי לא... כולם היו שווים בעיניך. כולם בני אדם. מכולם לשיטתך ניתן ללמוד משהו", אמר טיראן והמשיך: "ובאשר לילדות השנייה ששיקספיר מדבר עליה גם כאן הוא מפספס לגביך, שהרי ילדותך הראשונה לא חלפה מעולם. קסם נעוריך לא פג עד יומך האחרון. תמיד רעב לחוויות, לידע ולתפקיד חדש, תמיד נחוש להעמיד את עצמך בפני אתגרים ולמתוח את גבולתיך למחוזות לא ידועים. תמיד סקרן לגבי מה חושבים האנשים הצעירים.
"האנשים הצעירים... אמרת שאנחנו גורמים לך להרגיש צעיר אבל האמת היא שהרגשנו זקנים בנוכחותך. כי מי יכול היה לעמוד בקצב שלך? בתיאבון שלך לטרוף את החיים, ובקיבולת האדירה שלך להכיל ולהעניק אהבה ללא תנאי. סביבך התקבצו לאורך השנים עשרות צעירות וצעירים, אנשים בהתהוות. חלקם חיפשו אב, סב, חבר, מאהב, מורה, רב, פסיכולוג או גורו. לכולם היה לך שפע להעניק בחסד ובנדיבות אין קץ. ביתך בית פתוח. מוקד עליה לרגל. בילינו בו עד השעות הקטנות של הלילה. ניהלנו שיחות נוקבות על מהות התיאטרון ועל עבודת השחקן. על המשמעות של להקה ועל האחריות הכבדה שמוטלת על כתפינו לדאוג לעתיד התרבות. היית יושב ומקשיב לנו בהנאה. ביד אחת כוס של משקה חריף, ביד השניה ג'וינט בגודל של סיגר קובני ובין השיניים נקניק עסיסי. כששאלנו לדעתך אמרת שאתה כל כך נהנה להקשיב וסיכמת במשפט: 'אני רוצה שתעשו תיאטרון טוב'. היית בשבילנו מה שמרקוציו בשביל רומיאו, מה שפלסטף בשביל הנסיך האל, מה שיוריק עבור המלט. לא ליצן חלילה, אלא מוזה, קמע, מדריך למלאכת החיים שבה שלטת בוירטואוזיות של רב אמן. אתה גנן מסור עזרת לנו פירות הבוסר להבשיל ובעולמנו המסוכסך והדיכוטומי שבו הכל היה צבוע בשחור ולבן הרחבת את הספקטרום והוספת גוונים מכל צבעי הקשת. את הפינות החדות והדו מימדיות של אישיותנו עיגלת ברוך והוספת מימד של עומק ותבונה מניסיונך רב השנים.
אישיותך היתה גם חלק בלתי נפרד מהפרסונה הבימתית שלך. על הבמה בשלל תפקידים נפלאים היית לוליין ורסטילי מלא מרץ וחיים. בלתי אמצעי. אהבת את המילים והיית לך יכולת למזג ולדלג בין תוגה לשמחה, בין טרגדיה לקומדיה והכל בקלילות ספוגה בכמויות של הומור ואירוניה עצמית מעוררות קנאה. גם הקהל לא נותר אדיש ונשבה בקסמך וסצנות שלך, גם בתפקיד קטן היו מסתיימות במחיאות כפיים.
בחדר החזרות היית השחקן הכי צנוע, ממעיט בערכך.חסר ביטחון. לעיתים היית ניגש בסוף חזרה ואומר לי שאתה מרגיש שאתה מעכב את כולם ושאולי כדאי להחליף אותך. על הבמה היית עושה הכל כדי שהפרטנרים שלך יהיו במיטבם. פירגנת לנו בלי לחרוק שיניים ומילה טובה ממך הייתה שקולה למחיאות כפיים סוערות מאולם ומלואו. כשמצבך הבריאותי התדרדר למדנו כולנו שיעור באצילות נפש ובמקצוענות כשהיינו עדים כיצד אתה נלחם יום יום לעלות על הבמה בעת שמאור עיניך נגזל ממך ואתה סובל מכאבים. איך אתה עושה את זה? שאלתי. 'אני לא יכול אחרת', ענית. 'אני כל כך אוהב לשחק'.
"הקהל שהגיע להצגה בערב נתון צפה בך בהתרגשות על הבמה בעוד שמאחורי הקלעים התרחש מחזה מרגש לא פחות. להקה שלמה שהתגיסה כולה לעזור ולתמוך בך. שחקן אחד שמעלה אותך לבמה המסתובבת בעוד ששחקנית אחרת בתורה מורידה אותך, אחת המלבישות מאכילה אותך בעת ששחקן מזליף לך טיפות עיניים. עובד במה מספר לך בדיחה כדי לשמח אותך ושחקנית אחרת קושרת לך את השרוכים. כמו מובייל מסתחרר מעל מיטתו של תינוק כולם מקרקרים סביבך ומשמשים אותך. איזה מחול של אהבה. אחווה אמיתית. אבל רק לכאורה היינו המשענת שלך .רק לכאורה תמכנו, האמת היא שאתה הוא זה שהיה לנו משענת. אתה זה שתמך בנו. זה שהיה לנו מקור השראה, זה שהיה לנו העוורים לא פעם עיניים לראות בהם עד כמה בני מזל אנחנו להיות חלק מדבר גדול. שהיית עבורנו סמל למשמעות העמוקה של המונח אנסמבל ולדרכו של שחקן.
"אתה סם ממכר יוסי. שאפנו אותך עמוק לריאות, הזרקנו אותך למחזור הדם ולהיגמל ממך כעת נראית משימה קשה מנשוא. היית אמנם בן 82 וידענו שמתישהוא תזדקן אבל לא חשבנו שזה יקרה בן לילה. יש אנשים שאתה רוצה שיחיו לנצח. כי המפגש איתם גורם לך להתאהב בחיים. כזה היית ואינך עוד... לנו נותר לחבק את הזיכרון ולהודות על שזכינו בך. כמה אסירי תודה אנחנו על כך. אנחנו מבטיחים יוסי. נשתדל להיות בזכותך שחקנים טובים יותר. פרטנרים טובים יותר. אנשים טובים יותר".
השחקן יפתח קליין אמר באשכבה: "לצער כולנו, אתה לא יושב בשורה הראשונה היום. מעולם לא היית שבוי של דימויים, גם לא של הדימוי של עצמך. כולם אהבו אותך, ואתה אהבת חזרה. כולם רצו לשמוע את דעתך כי היא היתה מקורית, אינטילגנטית ומדוייקת. אין אנשים כמוך, אין". אילן רונן, המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה, ספד: "יוסי עשה לנו שיעור, והעלה בכמה מדרגות את תפקידו של התאטרון בקיום מצווה חשובה של היחס למי שעברו את גיל הפנסיה. הוא עשה לנו בית ספר. יוסי, אני רוצה להודות לך באופן אישי על כל מה שזרעת בי והנחלת בי, כדי שאוכל להעביר את תפיסת העולם שלך, וכל זה בצניעות, בהמון חוש הומור, מבלי לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות, ואתה האיש הכי רציני שאני מכיר".
אולה שור סלקטר ביצעה את שיר הפתיחה של סדרת הטלוויזיה "הצריף של תמרי", ועיניים רבות בקהל דמעו. מיכה סלקטר אמר כי גרבר היה "אדם שלא יצר משפחה, אבל אף פעם לא היה לבד. כמה נדיר, ככה פשוט. כמה פשוט, ככה עוד יותר נדיר". הבמאי ארתור קוגן, מנהל בית ספר למשחק בית צבי, הגדיר את גרבר כך: "אתה בית הספר למשחק הכי טוב, הכי אנושי והכי מצחיק. אתה תנוח יקר שלי, שלום". יעקב (יענקל'ה) מנדל, יו"ר אמ"י, ביקש מהקהל לעמוד על רגליו ולמחוא כפיים לגרבר, וכך הקהל עשה, קם על רגליו ומחה כפיים במשך זמן ממושך.
"הוא נגע בלב של כל אחד ואחד, בתור מי שהיה בן הזוג שלו אני יודע", ספד לו השחקן רפי ויינשטוק. "כמה הוא אהב כל אחד ואחד באופן הכי פשוט. יוסי לא היה אדם מסובך. הוא הפסיק לקנות בננות ירוקות אבל עשה תכניות לעוד 10 שנים. על הבמה הוא ידע תמיד מה לעשות, בחיים הוא קודם כל הקשיב ואחר כך החליט מה עושים. אני יודע שהוא היה מאוד גאה במה שקורה פה, והיה אומר: 'מה, כל זה בשבילי? אני בסך הכל שחקן, לא מנתח מוח'". טקס האשכבה הסתיים בשיר "Every Time We Say Goodbye" בביצועו של השחקן והבמאי אלון אופיר.
גרבר היה מוכר בזכות תפקידיו הרבים שיועדו לדורות של ילדים וקהל הצעיר, בהם "הצריף של תמרי" ו"זבנג", ומלבדם שיחק גם בתפקידים רבים במחזות דוגמת "הקמצן" ו"איש למאנשה". בשנים האחרונות התדרדר מצבו הרפואי וראייתו נפגעה משמעותית. על אף זאת גרבר המשיך לשחק בשלל הצגות מובילות בשנים האחרונות. ביניהן: "מכולת" (2010), "ריצ'רד השני" (2012), "ריצ'רד השלישי" (2012), "איש קטן מה עכשיו" (2013), "כולם רוצים לחיות" (2014) ו-"אופרה בגרוש" בתיאטרון הקאמרי (2015).
(עדכון אחרון: 15:54)