צער גידול בינוניות: כך הצליח סיטקום דביק וחלול להפוך לסדרת קאלט

יש אנשים שטוענים שהתרומה הגדולה ביותר של "צער גידול בנות" לעולם היא אור הזרקורים ששפכה על התאומות מרי קייט ואשלי אולסן, שעשו מיליונים רק כי יש שתיים מהן. יש כאלה שבטוחים שהתגלית הגדולה שלה היא דווקא ג'ון סטיימוס וחתיכותו הבלתי ניתנת לערעור. אחרים זוכרים לה חסד נעורים בשל העובדה שהיתה סיטקום משפחתי פשוט ומתוק שמעולם לא התיימר להיות יותר מזה. יש גם כאלה שלא באמת מייחסים לה חשיבות יותר מדי גדולה מעבר ל"הסדרה הזו עם גשר הזהב בפתיח שהיינו רואים פרקים שלה כשהיינו חולים". כל האנשים האלה צודקים וטועים בו זמנית. "צער גידול בנות" (תרגום שלא היה עובר היום שום סטנדרט פמיניסטי ראוי, אגב), היא לא סדרה שמישהו בכלל היה מדבר עליה אילולא היתה חוזרת לשרתי נטפליקס בפרקים חדשים. בספרי ההיסטוריה של תולדות הטלוויזיה היא מוזכרת באגביות במקרה הטוב, כדוגמא לקומדיה שעזרה לרשת ABC לבסס קונספט של ערב שידורים שנקרא TGIF (תודה לאל שיום שישי, ולא בגלל הקידוש), שמטרתו היתה לאפשר לאמריקאים בשנות ה-80 וה-90 לאגד את כל ילדיהם מול הטלוויזיה ולהרגיש כמו משפחה. ראייה צינית מדי? אולי. אבל היא הכרחית כדי להסביר בשפיות מדוע מוצר כה בינוני החזיק מעמד שמונה עונות ונחשב להצלחה.

צפו קצת בפרקים ישנים של "צער גידול בנות", אין ספק שתגלו שהיא בדיוק החומרים שעליהם מבוססת הקלישאה שנקראת סיטקום – בדיחות שאינן בדיחות אלא סתם מילים שנאמרות ברצף ומלוות בפאוזה, קהל שקורא "אווו" במקומות הכי חביקים, מסר חינוכי בסוף כל פרק וכלבים וילדים שגונבים את ההצגה. המסנגרים יגידו שאלה היו הסטנדרטים אז ושאין שום דבר רע בסדרות "פיל גוד", במיוחד אלה שמיועדות לילדים. זה כנראה נכון, אבל ברוב המקרים אין בהן גם שום דבר חשוב. מה שהופך את "Fuller House", סדרת האיחוד שתעלה בסוף השבוע בנטפליקס, ל-13 פרקים שנבראו על בסיס רגש אחד בלבד – נוסטלגיה. וזה בדיוק כל מה שרע בגל הקאמבקים וסדרות ההמשך.

הסיבה ש"צער גידול בנות" לא חשובה אלא סתם מצליחה היא ככל הנראה בגלל שהיא נוצרה מלכתחילה כמוצר מעובד, שנועד לנגוס בכל מה שמפיקי טלוויזיה דאז חשבו שהקהל שלהם רוצה. ג'ף פרנקלין, אחד הכותבים של "לוורן ושירלי", ניגש לרשת ABC עם הצעה לסדרה בשם " House of Comics", שעוסקת בשלושה סטנדאפיסטים בלוס אנג'לס שחייהם כרווקים הופכים לחומרים עבור המופעים שלהם, והוא מודה שזו בעצם הסדרה שתמיד רצה לכתוב. אלא שהאטמוספירה הטלוויזיונית באותה תקופה היתה מורכבת מהצלחות כמו "רוזאן", "משפחת קוסבי" ו"להתבגר ולהתגבר", ו-ABC רצתה גם היא משפחה בפריים. אז היא הכריחה אותו לשנות את הסדרה לאלמן עם שלוש בנות שגיסו וחברו הטוב עוברים לגור אצלו כדי לעזור לו לעמוד בעול.

המפח השני של פרנקלין התרחש כשבוב סאגט, הקומיקאי שעליו בנה לתפקיד הראשי של דני טאנר, קיבל פינה בתוכנית בוקר ולא היה פנוי לעבודה. כך שהפיילוט צולם עם שחקן אחר בשם ג'ון פוסי, שהיה כנראה כל כך גרוע עד שהוחלט בכל זאת לחכות לסאגט ולצלם את הפיילוט מחדש. בתפקיד הדוד אדם לוהק סטיימוס, שגלש על גבי המראה החיצוני שלו לתפקידים באופרת הסבון "בית חולים כללי" ובכמה סדרות כושלות, אבל טרם הוכיח את עצמו כשחקן. סטיימוס הרגיש בבית מהשנייה הראשונה, והחליט גם לשנות את השם הדמות שלו לג'סי, וגם לשנות את שם המשפחה שלה מקוקרן לקטסופוליס כדי להביא לשולחן את המורשת היוונית שלו. דייב קולייה, סטנדאפיסט אנונימי שהיה רגיל עד אז לעשות חיקויים ולדובב אנימציות, נבחר כצלע הגברית, נגיד, השלישית, וככל הנראה השריד האחרון למה שנותר מהחזון של פרנקלין. קנדיס קמרון, אחותו של קירק מ"להתגבר", הצטרפה בתור הבת הבכורה די ג'יי, ג'ודי סוויטין נכנסה לנעלי הבת האמצעית סטפני והתאומות אולסן, שאם להאמין לסיפורים בכלל נקלעו לאודישנים במקרה והיחידות שלא בכו בו, סגרו את הקאסט לסירוגין כמישל טאנר (עקב חוקי העבודה דאז שמנעו מהמפיקים להעסיק תינוקת אחת פול טיים).

בעונה השנייה הצטרפה לקאסט גם לורי לוקלין כרבקה, עמיתתו לעבודה של דני שהיתה אמורה להופיע לשישה פרקים בלבד, אבל אז הוצמדה לג'סי ועם הזמן גם הקימה איתו משפחה פלוס תאומים משל עצמם. אנדריאה ברבר, שזגזגה בעונה הראשונה כקימי גיבלר, חברתה הטובה של די ג'יי, קיבלה גם היא קביעות, ואלה הן שבע הדמויות שהסתובבו בבית המאורך בעל שני גרמי המדרגות שמובילים בדיוק לאותו מקום במשך שבע שנים נוספות, כאשר הם מדורגים כמעט בקביעות בעשירייה הפותחת של טבלאות הרייטינג דאז.

המפלה החלה כאשר פרנקלין החליט לנטוש את הסדרה לטובת פרויקט אחר בסוף העונה החמישית, וכתמיד, כשיוצר מקורי נוטש את הספינה זה בדרך כלל מוביל להתנגשות בקרחון. ל"צער" זה לקח שלוש עונות נוספות של עלילות מבולגנות, דמויות שלא מתנהגות כמו עצמן ונטישה של צופים עד שלסטיימוס ולקמרון נמאס והסדרה בוטלה. לומר ששחקניה נשארו רלוונטיים מאז יהיה שקר. סאגט נשאב בעל כורחו לנישה של הבחור טוב והשתעשע עם הנחייה של שעשועונים וסדרות פספוסים למיניהן, סטיימוס נכשל בלהרים סדרות שונות בכיכובו, קולייה והבנות ניסו למתוח את התהילה עם השתתפות בתוכניות ריאליטי, ואילו האולסניות עשו קצת סרטים, הקימו ליין אופנה עד שלבסוף החליטו לפרוש לחלוטין ממשחק. הטראומה היתה גדולה עד כדי כך שהן פחות או יותר מכחישות כל קשר לדבר הזה כיום, ומסרבות להשתתף באירועים שקשורים אליו. או כמו ששאר העולם קורא לזה – הן התבגרו.

הדברים שבדרך כלל הכי מגניב לגלות בסיטקומים של שנות התשעים הוא מה באמת קרה מאחורי הקלעים, מה התרחש מבעד לשלושת הקירות המזויפים כאשר המצלמות לא צילמו, איך חדר הכותבים של "חברים" היה מיזוגני וכמה סיביל שפרד כלבה במציאות. "צער גידול בנות" נכשלת לעניין אפילו בחזית הזו. כולם חברים טובים, כולם הסתדרו מצוין, כולם היו משפחה, אף אחד לא הסתכסך עם השני ואף אחד לא הטריד את הבנות. קולייה אפילו שידך בין קנדיס קמרון לבעלה, שחקן ההוקי ולרי בור. הדבר הכי פיקנטי שנחשף עם השנים היה שבוב סאגט, קומיקאי שהיה ידוע בהומור מלוכלך במיוחד, די התבאס מהתדמית שדבקה לו עד שהוא ניסה לפצות עליה עם קצת קללות וגסויות מאחורי הקלעים, ולפעמים היה שוכח שלילדות יש מוניטור בחדר ההלבשה. מטורף.

סטיימוס ניסה פעם להיפטר מהאולסניות כי נמאס לו שהן בוכות כל הזמן, אבל מיד חזר בו. הוריהן של התאומות הבינו בשלב מסוים שהם יושבים על מכרה זהב והחליטו לאיים בפרישה אם המשכורות שלהן לא תנופחנה, והרשת התקפלה. בנוסף, אמריקה רצתה להאמין שמשהו קורה בין לוקלין לסטיימוס, אבל הם באמת ובתמים היו רק ידידים. הם אמנם יצאו בעבר כשהיו בני 18 אבל כשלוקלין הצטרפה לסדרה היא היתה נשואה, וכשהתגרשה סטיימוס כבר מצא את רבקה רומיין, כך שהשניים טוענים שאולי היה יכול לקרות משהו אבל העיתוי תמיד היה עקום. הנה חסכנו לכם את הצפייה בסרט "הסיפור הלא מאושר של 'צער גידול בנות'", שהוא אפילו יותר קל דעת מאשר הסדרה עצמה.

"Fuller House", אגב, היא לא ממש סדרת איחוד אלא כזו שמתמקדת בעיקר בדי ג'יי, סטפני וקימי, אשר חוברות יחד כדי לעזור לדי ג'יי לגדל את שלושת ילדיה לאחר שבעלה נהרג. המבוגרים, ודאי יפתיע אתכם, הם לא חברי קאסט קבועים ויגיחו רק מדי פעם. נטפליקס טוענת שהחזירה את הסדרה למסך כי לבנות יש סיפור אמיתי לספר, ואילו פרנקלין טוען שה-DNA של הסדרה שונה מסכריניות קלה לעיכול כדי לשקף את "המציאות העכשווית של החיים המודרניים". אבל אל דאגה, זה עדיין יהיה סיטקום עם שלוש מצלמות ופס קול של צחוק מוקלט. כמו שקורה בחיים המודרניים, כמובן. ילדים ודאי לא ימצאו בזה עניין, הם כבר רגילים לדברים טובים יותר. למה שתצפו בזה, אם ככה? שאלה טובה. לכו למכלאת כלבים ולטפו גור, יהיה לכם הרבה יותר חמוד.