פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בובה של לילה: "אנומליסה" מוכיח שגם עם אנימציה ובובות אפשר ליצור דיון חכם ובוגר בסקס ואהבה

      "אנומליסה", סרט אנימציית הסטופ-מושן של צ'רלי קאופמן, הוא מצד אחד ייחודי ויפהפה, ומצד אחר עילאי ומתנשא

      בובה של לילה: "אנומליסה" מוכיח שגם עם אנימציה ובובות אפשר ליצור דיון חכם ובוגר בסקס ואהבה

      מי שהולך לקולנוע בימינו לוקה לעתים במה שנהוג לכנות תסמונת פרגולי. בהגדרה שטחית ותמציתית, מדובר בתופעה בה נתקף אדם פרנויה ומקבל את האשליה שהכל וכולם אותו דבר. למשל, הוא הולך לקופות, רואה שבאולם 1 יש להיט אנימציה עם שפן מדבר ובאולם 2 קומדיה מונפשת עם ארנב מדבר, ומקבל את האשליה כי כל הסרטים הם אותה גברת, אפילו לא בשינוי אדרת.

      "אנומלסיה", שעלה היום (חמישי) לאקרנים אצלנו, מציג את סיפורו של אדם הסובל מן התסמונת הזו, עד שהוא פוגש במקרה בחדר מלון אשה אחת, שכנרמז בשם הסרט נקראת ליסה, והיא פתאום לא נראית לו כמו כולם. בדיוק כמו אותה בחורה שכמו נפלה מן השמים, גם יצירה זו עפה בשמי תעשיית הקולנוע העכשווית כעוף מוזר, שאפילו מי שנתונים להשפעה הכבדה ביותר של הפרגולי יזהו את גווניה הייחודים.

      אמנם זהו סרט אנימציה, במקרה זה אנימציית סטופ-מושן עם בובות, אבל הוא לא מיועד לילדים ואפילו לא לכל המשפחה, אלא עוסק באופן בוגר בסוגיות בסדר הגודל של אהבה, סקס ומהות הקשרים בין בני אדם; ואמנם עומד במרכזו הרומן שמתפתח בין הגיבור ואותה נערת חלומות, אבל אין בו בהכרח רומנטיקה, ובטח לא המתיקות והסנכריניות שמאפיינות תוצרים מהז'אנר, אלא בעיקר מלנכוליה וייאוש קיומי. "אנומליסה" הוא בהחלט אנומליה אחת גדולה בעולם הקולנועי ובחיינו בכלל.

      לא פלא אם כך, שאת הסרט כתב וביים (יחד עם דיוק ג'ונסון) לא אחר מאשר צ'רלי קאופמן, מי שהודות ל"שמש נצחית בראש צלול", "סינקדוכה, ניו יורק" ועוד, זכה כבר מזמן למעמד של אחד הגאונים היצירתיים האחרונים שעוד נשארו בתעשיית הקולנוע האמריקאית. לא פלא גם שהמוצר החריג הזה אינו מופץ תחת כל עץ רענן, לא בשאר העולם ובטח לא אצלנו – לארץ הוא מגיע באיחור רב, ובשלב זה מוקרן אך ורק בתל אביב, ואך ורק בסינמטק שלה.

      אנומליסה (יח"צ)
      מראה שחורה. מתוך "אנומליסה" (צילומים: יח"צ)

      אך גם אם המפיצים לא מאמינים בו, הממסד והתקשורת מחבקים אותו. "אנומליסה" מועמד לפרס האנימציה בטקס האוסקר שיתקיים ביום ראשון, ואילולא "הקול בראש", סביר להניח שהיה פייבוריט לזכות בו. תבחר מה שתבחר האקדמיה, העיתונאים כבר החליטו כי מדובר באחת היצירות הקולנועית המשובחות של השנה, ולארץ מגיע הסרט כשהוא מככב בצמרת רוטן טומטוז וטבלת הכוכבים של "הארץ".

      בתום שתי צפיות, אפשר להבין את ההתלהבות מ"אנומליסה", אבל ניתן גם להירתע ממנו. מצד אחד, ברור כי זהו אחד השימושים הכי חכמים ומתוחכמים שנעשו בפורמט האנימציה, והסרט מצליח להצדיק את הבחירה האמנותית הזו כבר בשלב מוקדם, ולהוכיח כי אין מדובר בגימיק. תחת זאת, הצגתו של הסיפור האנושי באמצעות בובות מתגלה כדרך הכי טובה להעביר לנו את תחושת הזרות והאימה שחשים הלוקים בפרגולי, כיוון שהיא משכילה לקחת את העולם המוכר לנו ולברוא אותו מחדש לפנינו באופן מנוכר ומאיים. בתוצר רגיל, אולי לא היינו רואים את היקום בצורה הקפקאית בה חווים אותו כאן, אך ההזרה מיטיבה לחבר אותנו לנקודת המבט של הגיבור.

      מן הסתם, הבובות גם מסייעות ל"אנומליסה" להעביר את התחושה של הגיבור כי הוא לכוד במעין בית בובות נטול נשמה ואנושיות. הפורמט אף מקל על הסרט לשחק עם הפנים של הדמויות הנקרות בדרכו ולהמחיש לנו כיצד כולם, מזרים מוחלטים ועד בני משפחתו, נראים לו בדיוק אותו דבר.

      דברים דומים אמורים גם לגבי השימוש בדיבוב. על הקולות השונים בסרט אמונים שלושה בלבד: דיוויד תיוליס תורם את קולו לגיבור, במבטא בריטי כבד; ג'ניפר ג'ייסון לי מדברת בקולה של ליסה; ומקולותיהם של כל השאר, בין אם זה ילד קטן, אשה מבוגרת, נהג מונית או בן משפחה, בוקע קולו הקר והחדגוני בכוונה של טום נונאן. כך משכיל "אנומליסה" לחדד את ההרגשה הנוראית הזו, שכל העולם לא רק נראה אותו דבר אלא גם מדבר אותו דבר, משהו שיצירה עם שחקנים בשר ודם היתה מתקשה יותר לעשות.

      ראוי להעריך גם דבר נוסף: "אנומליסה" הרי יכול היה לעצב את הבובות איך שרק רצה, אך שתי הדמויות הראשיות ממש אינן קן וברבי. להפך: שתיהן רחוקות מכל מודל יופי מקובל בקולנוע. הן לא רזות במיוחד ולא יפות במיוחד, ולאחת מהן גם יש עיוות פיזי. החלטה אמנותית זו תורמת לריאליזם של הסרט, ובכלל, באופן אירוני יחסית להיותו באנימציה, הוא משקף את החיים באופן מדויק להפליא, יותר מרוב התוצרים האחרים שיש כעת בקולנוע. בין השאר, מעשה האהבים הארוך והמפורט שיש בו מתגלה כאחת מסצנות הסקס האמינות והמשכנעות שנראו לאחרונה.

      אנומליסה (יח"צ)
      באופן אירוני, דווקא סרט עם בובות מתאר סקס באופן הכי אמין. מתוך "אנומליסה"

      כמו כן, אי אפשר שגם לא להתפעל מעבודת הבימוי כאן. משיכות המכחול יפות ועמוקות, ומענג לראות איך המצלמה משוטטת בתוך מסדרונות המלון בו משוטט הגיבור (ולא במקרה נקרא המקום "פרגולי"), ואיך היא משקיפה על העיר שבחוץ. מובן שגם בכובעו כתסריטאי מצטיין קאופמן, וכהרגלו בונה כמה מעמדים בלתי נשכחים. למשל, הרגע שליסה שרה לגיבור את "Girls Just Want To Have Fun" של סינדי לאופר. קשה יהיה מעתה והלאה להקשיב לשיר הזה בלי לחשוב על הקאבר שלה.

      אך למרות כל השבחים הללו, משהו בסרט חורק וצולע. הצפייה בו לא נעימה, ומותירה בסופה טעם לוואי. אף ש"אנומליסה" נמשך רק קצת יותר משמונים דקות, בכל זאת הוא מעט מייגע, ונוצרת התחושה כי התסריט ממצה את הרעיונות שלו בשלב מוקדם, ומכאן והלאה מתחיל להימרח. יש גם בעיה של חוסר איזון: רוב הכובד הדרמטי מושלך כאן על סצנה ארוכה אחת, והיא אמנם עוצמתית כשלעצמה, אך מוטב היה שהדרמה תתפזר על קטעים שונים לאורך כל הדרך.

      בעיה חמורה יותר היא אופיה של הדמות הראשית. מילא העובדה כי מדובר בגבר נטול צרות כלכליות, בריאותיות או משפחתיות אמיתיות (וכמו שאומרים בימינו, "פריבילגי"), שבוחר להתאונן אף כי קיבל דברים שרוב העולם יכול רק לחלום עליהם. הצרה היא שכבר מן הדקות הראשונות, מתגלה הגיבור כאדם בלתי נסבל. לכן, גם אם אנחנו מזדהים עם התחושות שלנו, אנחנו לא יכולים להזדהות איתו עצמו, ובטח שלא להבין למה מישהי תתאהב בו מן הסיבות הנכונות. אמנם הוא אאוטסיידר, וזו תמיד תכונה ראויה להערכה, אבל לא צריך להעריץ אוטומטית כל מרדן, בטח לא כשהאופי שלו כה מחרחר ריב ומדון, כבד ואפרורי, נוקדני וקטנוני ובעיקר מתנשא.

      כיוון ש"אנומליסה" מנכס את נקודת המבט של הדמות הראשית, בסופו של דבר הוא גם מאמץ את כל תכונות האופי שלו. יותר מכל, נושבת ממנו איזו רוח של עילאיות, פטרונות והתנשאות, אז אולי רק טבעי כי מקרינים אותו רק בתל אביב. הדבר מפריע בעיקר ברגעים בהם בוחן הגיבור את ליסה כמו שכובש סוקר יליד, והסרט מתעכב על המחוות האנושיות הבסיסיות שלה בצורה מלאת בוז.

      אנומליסה (יח"צ)
      לו רק הגיבור לא היה כזה דוש. מתוך "אנומליסה"

      למשל, כשליסה נתפסת מדברת בפה מלא, הסרט לא בוכה איתה וגם לא צוחק איתה, אלא בוכה עליה וצוחק עליה. הוא לא מציג את הפטפוט עם האוכל בפה כדבר טבעי או אפילו חינני, אלא מתעקש על הבהמיות שבו, וטורח להציג אותו באופן הוויזואלי הכי דוחה ומכוער שאפשר. מהלכים שכאלה חוזרים על עצמם שוב ושוב, ובאופן כללי נראה כי "אנומליסה" טורח לתאר את הפשטות של ההוויה האנושית רק כדי שיוכל להביט עליה בעליונות.

      בסופו של דבר, למרות המובטח בנקודת המוצא, נראה כי "אנומליסה" לא מתבסס על פרנויה, אלא על ביטחון עצמי מוגבר. התחושה שמניעה את גיבורו ואת יוצריו אינה שהכל אותו דבר, אלא שהם טובים יותר מכולם.

      לרגע קצר אחד, נקודת המבט עוברת מן הגבר המתנשא אל אותה אשה שפגש במקרה, ואז ניכר הפער בין התוצאה המוגמרת ומה שהיתה יכולה להיות. התחלפות הפרספקטיבה מובילה גם לשינוי בגישה, ולדקה אחת, פתאום נצבע "אנומליסה" בחסד ובאנושיות. אפשר רק להצטער אז שזה לא כך לאורך כל הזמן, ולחשוב מה היה קורה אם במקום סרט על ליסה, זה היה הסרט של ליסה.