פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הוליווד זה כאן: "טרמבו", על התסריטאי המהולל שנרדף בשל דעותיו הפוליטיות, הוא תזכורת היסטורית רלוונטית ואקטואלית

      "טרמבו", בו בראיין קרנסטון מגלם את התסריטאי שהוקע מהוליווד בשל אהדתו לקומוניזם, אינו סרט מושלם בלשון המעטה, אבל שווה לצפות בו בגלל הרלוונטיות והאקטואליות שלו

      הוליווד זה כאן: "טרמבו", על התסריטאי המהולל שנרדף בשל דעותיו הפוליטיות, הוא תזכורת היסטורית רלוונטית ואקטואלית

      "מזכיר תקופות אפלות" הוא אחד מצירופי המילים הכי שכיחים בעברית. בכל פעם שחופש הביטוי עומד בסכנה, למשל, מישהו יורה את האמירה הזו באופן כמעט אוטומטי, לרוב בלי לפרט לאיזה זמנים הוא מתכוון ומה בדיוק קרה בהם. מי שרוצה להשלים את החסר ולהיזכר מה עומד מאחורי הקלישאה, מוזמן לסור לאולמות בארץ, בהם עלה אמש (חמישי) "טרמבו" - סרט החוזר לתקופה האפלה מכולם, לפחות בכל הקשור לחירות של הקולנוענים האמריקאים.

      תקופה זו השתרעה בין שלהי שנות הארבעים לתחילת שנות השישים, בעת שהפרנויה מן הכוח הסובייטי היתה בשיאה, וקורבנות הפחד היו כל מי שהואשמו באהדת יתר לקומוניזם. בין אלה היו קולנוענים רבים, למשל התסריטאי המהולל דלטון טרמבו, שבשמו נקרא הסרט. מעמדו הרם בהוליווד לא סייע לו, והוא בילה זמן בכלא, הוקע מן התעשייה ונאלץ לפעול בשם בדוי במשך זמן רב ולא ליהנות מקרדיט על עבודתו, אך לא הסכים לבגוד בערכיו, וחרק שיניים במשך יותר מעשור עד שניצח במלחמתו על זכותו להתנהל כאדם חופשי במדינה דמוקרטית.

      טרמבו היה ידוע כ"קומוניסט" או לכל הפחות כ"סוציאליסט", שתי הגדרות שלפחות עד השנה והשגשוג של ברני סנדרס, היו מילים גסות באוזני רוב הציבור האמריקאי. לכן, ברור כי אין זה מובן מאליו שהוא עומד במרכזה של הפקה הוליוודית גדולה יחסית, ומגלם אותו שחקן בסדר הגודל של בראיין קרנסטון ("שובר שורות"), שאף מועמד לאוסקר על משחקו כאן. עם זאת, יש גבול לתעוזה של הסרט, ובין התסריט הראשוני שכתב ג'ון מקנמרה והתוצאה המוגמרת, חלו שינויים שעידנו את החתרנות שלו.

      כך, למשל, במקור שם התסריט דגש גדול יותר על החלק שמילא ג'ון וויין ברדיפתם של טרמבו וחבריו. אלא שאז אמרו המפיקים לתסריטאי – מילא שאתה מציב שמאלן קיצוני כגיבור, אבל להציב את אחד האייקונים האמריקאים הגדולים מכולם כארכי-נבל זה כבר צעד אחד יותר מדי. לכן, דמותו של אליל הבד אמנם מוצגת כאן ובאופן שלילי, אבל הנוכחות שלה מינורית ביותר. תחת זאת, וכיוון שתמיד קל להוליווד להאשים את הנשים בכל, מירב האחריות כאן מוטלת על העיתונאית הרכילאית הדה הופר, בגילומה של הלן מירן, שלפי המתואר השתמשה בטורה הפופולרי ובקשריה עם מנהלי האולפנים כדי להדק עוד יותר את החבל סביב צווארם של הקולנוענים המושמצים והמוחרמים.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      תסריטאי, סמולן, גיבור. מתוך "טרמבו" (צילומים: יח"צ)

      זהו אחד התפקידים הקולנועיים הפחות טובים שמילאה מירן בקריירה הארוכה והמפוארת שלה. אפשר אפילו לומר שהוא מביך. תחת שרביטו של הבמאי ג'יי רואץ', היא מעצבת את דמותה של הופר באופן כה קריקטורי, עד שזה נראה כאילו יצאה מסרט של דיסני ותכף תצוד פרוות של כלבים דלמטים, מה שכמובן פוגע באמינות ובאיכות של הדרמה כולה.

      נוסף לכך, יש עוד בסרט כמה חולשות. קודם כל, כיאה לביוגרפיה של מי שכתב את "אקסודוס" (שלוש שעות ו-28 דקות) ואת "ספרטקוס" (שלוש שעות ו-17 דקות), הוא ארוך למדי ולא תמיד מצליח להצדיק את 124 דקותיו. העלילה נמתחת וכוללת כמה וכמה רגעים מתים, כך שהתוצאה די מייגעת, והצפייה השנייה שלי בה כבר היתה מתישה.

      הרבה מן האשמה בכך נעוצה בעוד ויתור שעושה "טרמבו": הוא נכנע לקונבנציה ההוליוודית, לפיה כל ביוגרפיה חייבת להקדיש זמן לחייו האישיים של הגיבור. לכן, הסרט מתעקש להמשיך לדוש ביחסים בינו לרעייתו (דיאן ליין) ובתו הבכורה (אותה מגלמת בבגרותה אל פנינג). זאת, אף שלרגע אינו מצליח לייצר מהן עניין או רגש. התוצאה היא רצף של סצנות משמימות ושגרתית, שכמותן אפשר היה למצוא בכל דרמה טלוויזיונית זניחה וסתמית, וזה לא מכבד את האדם שכתב פנינים מסוגן של "חופשה ברומא".

      אך כמעט בכל פעם שהמצלמה יוצא מביתו של התסריטאי, זונחת את הקיטש הסנטימנטלי והבנאלי ומתמקדת בפועלו של הגיבור, שב הסרט למסלול ומתגלה כמהנה ומחכים, בעיקר לחובבי היסטוריה בכלל וטריוויה קולנועית בפרט. יחד עם "יחי הקיסר", שהגיע לאקרנים אצלנו בשבוע שעבר, ניצב "טרמבו" כמעדן לחובבי אנקדוטות מאחורי הקלעים של הוליווד הקלאסית.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      מחכים ורלוונטי אבל גם נעים ומשעשע. מתוך "טרמבו"

      יש רבות כאלה בסרט, והן בדרך כלל תוססות ומשעשעות, בזכות הכתיבה השנונה והכימיה הטובה בין קרנסטון לשחקני המשנה המעולים. בין אלה, בולטים בעיקר שלושה: לואי סי.קיי, שלאחרונה רואים אותו יותר ויותר על המסך הגדול וטוב שכך, כאחד מעמיתיו וחבריו הקרובים של הגיבור (זו אחת הדמויות הפיקטיביות היחידות כאן, אם כי היא מבוססת על שילוב של כמה אנשי קולנוע שהיו באמת); ג'ון גודמן, כמפיק תאב בצע ומלא זימה של סרטים סוג ז', שפעל בשוליים של השוליים של התעשייה ולכן לא היה לו אכפת להעסיק את התסריטאים שהאולפנים הגדולים לא היו נוגעים בהם במקל; והגרמני כריסטיאן ברקל כבמאי אוטו פרמינג'ר, שנודע בפרפקציוניזם התובעני שלו, וחילופי הדברים בינו לטרמבו הם עונג צרוף.

      ראוי לציין גם את דין או'גורמן, המגלם את קירק דאגלס, שלפי הסרט (וזו גרסה שנויה במחלוקת), היה אחראי במידה רבה למתן הלגיטימציה המחודשת לטרמבו, מפני שעמד בגבורה מול הדרישות לפטר את התסריטאי המושמץ מ"ספרקטוס". השחקן הצעיר לאו דווקא מציג עבודה מבריקה במיוחד, אבל הוא כן מגלה דמיון פיזי מדהים לכוכב (אחד מן היחידים שמוזכרים בסרט ועודנם בחיים), וקשה להאמין כי מדובר בניו זילנדי שאין לו קשר למשפחתו של השחקן האמריקאי היהודי. אם היו מחלקים אוסקר על חיקוי מושלם של קירק דאגלס, או'גורמן היה זוכה בו.

      אך כמובן שאין די בכל השעשועים הפנים-הוליוודיים החביבים הללו כדי להקנות לסרט ערך וחשיבות. את אלה הוא משיג כיוון שההתרחשויות בו נראות אקטואליות להפליא, והמתואר בו נדמה רלוונטי עוד יותר לישראל של ימינו מאשר לארצות הברית של שנות החמישים. כבר בדקות הפתיחה, למשל, מתנהל דיאלוג שכאילו נתלש מוויכוחים סביב "קמפיין השתולים" וכדומה: ג'ון וויין, באחת הסצנות היחידות בהן מופיעה דמותו, מטיח מילות נאצה בטרמבו ובחבריו, ובתגובה מבקש ממנו התסריטאי להזכיר לו מה בעצם הוא עשה בצבא, ומזכיר לו כי בזמן מלחמת העולם השנייה התפנק בהוליווד בזמן כי יריביו הפוליטיים היו בחזית. חסר רק שהם יגידו "שוברים שתיקה" ו"אם תרצו" כדי לחדד עוד יותר את ההקשר העכשווי.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      בחר בצד הנכון של ההיסטוריה. מתוך "טרמבו"

      אז נכון, "טרמבו" לא מושלם, ובטח שאינו קלאסיקה קולנועית גדולה מהסוג שהתסריטאי שעומד במרכז הסרט היה כותב. אך הוא בהחלט מבדר לצפייה וגם מאיר עיניים, ומעל הכל ניצב כתזכורת היסטורית חשובה למי שכבר שכחו או אף פעם לא ידעו למה הימים המתוארים בסרט נחשבים לתקופה כה חשוכה.

      בזמן אמת, האנשים שהסתערו על טרמבו וניסו להרוס את חייו עשו זאת בציפורניים שלופות ובלי שום נקיפות מצפון. הם היו בטוחים שבשל כך יהללו את שמם, אבל בדיעבד, דווקא זוכרים אותם כמנוולים שבגדו בדמוקרטיה, ואת התסריטאי ואת חבריו רואים כגיבורים מעוררי השראה. ומה יגידו על הפוליטיקאים, אנשי התקשורת והיוצרים של היום בעוד שישה עשורים? זו הבחירה של כל אחד מהם באיזה צד של ההיסטוריה הוא רוצה להיות.