פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הטקס שלא נולד מחדש: הסנסציה המשמחת של "ספוטלייט" לא הצילה עוד טקס משעמם

      האקדמיה האמריקאית לקולנוע הוכיחה כי היא עדיין מאמינה בעיתונאים ובניסים, אבל כל אחד בהוליווד מבין כי משהו בטקס חייב להשתנות

      הטקס שלא נולד מחדש: הסנסציה המשמחת של "ספוטלייט" לא הצילה עוד טקס משעמם
      עריכה: ניר חן

      (בסרטון: דיון על טקס האוסקר באולפן וואלה! NEWS)


      עצרו את מכונות הדפוס! הפרינט, אחרי הכל, לא מת, אם כי מבקרי קולנוע רבים ברחבי העולם עלולים לאבד הבוקר את עבודתם בעוון התרשלות. קוצר הרואי שלהם, וגם שלי כמובן, התחיל כבר בראשית עונת האוסקרים, עת דרמת העיתונות "ספוטלייט" חמקה לנו מתחת לרדאר והיתה במפתיע לפייבוריטית לאוסקר, ואז המשיך בסופה, בשעה שהדחנו אותה מהתואר הזה כדי להמליך תחתיה את "האיש שנולד מחדש".

      הלילה, בין ראשון לשני שעון ישראל, התברר כי שוב טעינו, והאקדמיה בכל זאת בחרה להעניק את פרס הסרט הטוב ביותר ל"ספוטלייט". לכל הפחות, נוכל להתגונן בשני טיעונים: קודם כל, המנצח הגדול אינו מתפתה לפולחן אישיות של גיבוריו, אלא מציג גם את טעויותיהם, אז תמיד נוכל לומר שאם לעיתונאים זוכי פוליצר שכאלה מותר, גם לנו.

      חשוב מכך, באמת שהניצחון הסנסציוני של "ספוטלייט" יצא לפועל בתנאים לא שגרתיים ולא סבירים: בין השאר, הוא הראשון מאז "ההצגה הגדולה בעולם" (1952) הזניח והנשכח, שזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר אף שקטף במהלך הטקס רק פסלון נוסף.

      באופן ביזארי, האקדמיה האמריקאית החליטה ליישר קו עם המנהגים המשונים של מקבילתה בישראל, ופיזרה את הפרגונים באופן תמוה: "מקס הזועם: כביש הזעם" אסף את כמות הפרסים הגדולה ביותר, אבל כולן במה שנקרא קטגוריות "טכניות", למשל איפור וסאונד; "האיש שנולד מחדש" קטף שניים משלושת הפסלונים המרכזיים ביותר, בקטגוריות המשחק (לאונרדו דיקפריו) והבימוי (אלחנדרו איניאריטו), אבל פספס את הדובדבן שעל הקצפת; ו"ספוטלייט" לקח את כל הקופה, על אף שלכאורה המצביעים לא העריכו במיוחד כמעט אף אחד מן האלמנטים בעשייתו.

      בחוכמה שלאחר מעשה, אפשר להציע כמה סיבות לזכייה יוצאת הדופן. קודם כל, "ספוטלייט" הוא מקרה נדיר: סרט מוערך, אף שהבימוי שלו כשלעצמו (תומאס מקארתי) אינו מנקר עיניים, בטח לא יחסית למופע הרהב ב"האיש שנולד מחדש"; תצוגת אנסמבל מהוללת, אך כזו שאף כוכב לא בולט בה וראוי באופן מובהק לפרס על פני השאר; ועבודה קולנועית משובחת, מבלי שאחד מן הרבדים של עשייתה, למשל עיצוב ההפקה, יזעק "וואו, תראו מה עשינו פה, תנו לנו פסלון". דבר כזה קורה פעם בכמה עשורים. ספק אם עד 2066 שוב נראה זוכה אוסקר עם רקורד כה יוצא דופן.

      ספוטלייט באוסקר 2016 (רויטרס)
      צוות "ספוטלייט" חוגג את האוסקר (צילום: אימג'בנק - Gettyinages)

      נוסף לאספקט האמנותי, יש גם את העניין הפוליטי: מעבר להיותו דרמה על מהותה וכוחה של העיתונות, בארצות הברית נתפס הסרט קודם כל כמסמך נוקב שמנציח סוגייה רגישה וכואבת בחברה האמריקאית – התקיפות המיניות בכנסייה הקתולית. הקמפיין של "ספוטלייט" לחץ על הנקודה הזו ויצר את הרושם שניצחון שלו יהיה מעין מחוות כבוד לקורבנות הרבים של הכמרים הפדופילים. זו היתה אסטרטגיה חכמה, והיא עבדה.

      וטוב שכך: הימרתי אמנם על "האיש שנולד מחדש", אך כל כך שמחתי להיתפס עם המכנסיים למטה. נכון, אף אחד לא קפא בשלג כדי ליצור את "ספוטלייט", לא תוכלו להשוות פריימים מתוכו לטרקובסקי ולטרנס מאליק והוא לא ארוך יותר מטקס האוסקר עצמו, אבל יש בו הרבה יותר תוכן ורגש מאשר בדאווין השרלטני, היומרני והריקני של איניאריטו. עד עכשיו, הסרט עם דיקפריו נתן נוק-אאוט בקופות לדרמת העיתונות, אבל עתה מן הסתם יתעורר בה עניין מחודש.

      כן, אין מה לעשות, יגידו מה שיגידו המלעיזים, לזכייה באוסקר יש השלכות לטווח הקצר והארוך. בקרוב, רבים מאלה שפספסו את "ספוטלייט" בכל זאת ייתנו לו צ'אנס, כדי לבדוק מה כבר יכול להיות שווה יותר מדובת גריזלי שמלקקת את דיקפריו. בהמשך לכך, הפסלון המוזהב יבטיח לסרט העיתונות את מקומו בדפי הזהב ההוליוודיים. יטענו שהוא גנב את התואר? נו, אומרים את זה לפעמים גם על קבוצה שמבקיעה שער ניצחון בשנייה האחרונה, אבל את התואר כבר אי אפשר לקחת ממנה.

      כך או כך, גם מתנגדיה של הדרמה הזוכה יודו כי הכתרתה היתה כותרת מעניינת – האחרונה והגדולה מבין שלל התרחשויות לא צפויות בטקס, שדווקא אמור היה להיות ערב לפרוטוקול בלבד. נכון, כמה מהזוכים היו צפויים – איניאריטו ודיקפריו, ברי לארסון ("חדר") כשחקנית הראשית, אליסיה ויקנדר ("הנערה הדנית") כשחקנית המשנה, "מכונת הכסף" כתסריט המעובד, וכן "הבן של שאול" (הסרט הזר), "הקול בראש" (אנימציה) ו"איימי" (דוקו). אך בצד זאת נפלו כמה הפתעות, שגם רוב החזאים המשופשפים בארצות הברית לא הריחו אותן.

      ספוטלייט (יח"צ)
      אם עוד לא הלכתם, אז עכשיו רוצו לראות. מתוך "ספוטלייט" (צילום: יח"צ)

      כך, למשל, סילבסטר סטאלון ("קריד"). איבד את מה שהיא קרוב לוודאי ההזדמנות האחרונה שלו לאוסקר, והפסיד את הפסלון בקטגוריית שחקן המשנה ליריבו מ"גשר המרגלים", מארק ריילנס, בריטי שהיה אלמוני בעולם הקולנוע עד השנה. כמו כן, איש לא ציפה שמבין כל הפקות הענק בקטגוריית האפקטים המיוחדים, הפרס יילך דווקא ל"אקס-מכינה", סרט המד"ב עם התקציב הקטן ביותר מבין חמשת המתחרים, ובכלל המועמד הכי דל אמצעים שהיה בה מאז שלהי שנות השבעים. לא חזינו גם שסם סמית' ידהים את ליידי גאגא וינצח בקטגוריית השיר המקורי, אף שהוא מפזם את אחת מנעימות הנושא הגרועות בתולדות ג'יימס בונד.

      "מקס הזועם: כביש הזעם" הימם גם הוא את הנביאים: ברור היה שתהיה לו נוכחות יפה בטקס, אך לא חשבו שיזכה בפי שניים אוסקרים מכל סרט אחר. בשלב מסוים של הערב נראה היה כי השוונג שלו כה מרשים, עד שלא יישאר ולו קנגורו אחד באוסטרליה בלי פסלון.

      כל זה לא אומר שהטקס היה מהנה במיוחד לצפייה: מי שישן בלילה לא הפסיד הרבה. אמנם, דברי הפתיחה של כריס רוק היו הפוליטיים בתולדות האירוע, והתייחסו לגזענות ולאפליה בארצות הברית ובהוליווד בצורה שהזכירה לעתים להיט היפ-הופ יותר מאשר מונולוג של מנחה האוסקר. עם זאת, כפי שקורה בדרך כלל למנחי הטקס, רוק הלך ואיבד גובה ככל שהמשיך הערב, וקטעי הקישור שלו נעו בין המיותר למוזר, וקשה יהיה לזכור מהם ולו בדיחה מבריקה באמת אחת.

      ונכון, לא כל שנה רואים את סגן הנשיא בטקס האוסקר – למעשה, גיחתו של ג'ו ביידן היתה הראשונה של פוליטיקאי במעמדו מאז שנות השלושים. דבריו באשר לסוגיית התקיפות המיניות היו רהוטים וחזקים, אך בכל זאת אין ברירה אלא לומר כי הוא לא בדיוק האדם הכי רלוונטי כרגע בציבוריות האמריקאית, כך שרתימתו לאירוע לא התגלתה כדבר שיציל אותו. בשנה הבאה לא נסתפק בפחות מאשר הילרי קלינטון בכבודה ובעצמה.

      והיו גם את כל החולשות הרגילות של טקסי האוסקר. מגוחך כמובן לשבת בפרובינציה ולהגיד לקודקודים בהוליווד מה הם צריכים לשנות – את זה, שעיתונאי הבוסטון גלוב יעשו. עם זאת, ברור לכל בר דעת כי משהו חייב לזוז ובעיקר להתקצר.

      אולי לוותר על הפרסים בקטגוריות הקצרות, כי ממילא איש לא מתעניין בהן וגם כך לזכייה בהן אין משמעות מעשית לעתידם של הבמאים? אולי להיפרד מקטעי הקישור ועל הרגעים בהם מציגים לנו את המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר? אולי לקבוע כי לזוכים בקטגוריות הפחות מרכזיות לא יהיה זמן לנאום, אלא רק לומר תודה קצרה? זה לא שהעולם בדיוק מטה אוזניו בקשב כדי לשמוע מה יש להם להגיד. אפשר גם להוציא לגימלאות את קטגוריית השיר המקורי, שממילא כבר אין לה ערך מוזיקלי, וכך גם לחסוך את הביצועים של המועמדים לה.

      לסלו נמש באוסקר 2016 (רויטרס)
      לקטוע נאום של במאי שואה במוזיקה של ואגנר? יש לכם את זה בפחות חוסר טאקט? לסלו נמש, במאי "הבן של שאול", עם האוסקר (צילום: אימג'בנק -Gettyimages)

      נוסף לחולשות הקבועות, היו גם תקלות נקודתיות: מילא שמארגני הטקס קוטעים בגסות את נאומי הזוכים כדי לחסוך בזמן, אבל האם חובה היה לחתוך את נאום לסלו נמש, במאי "הבן של שאול", דווקא באמצעות נעימה מוזיקלית של וגנר? אפשר היה להעניק לרגע הזה אוסקר לחוסר טאקט.


      אך אף שהאקדמיה דחקה בזוכים לסיים במהרה את נאומיהם, בכל זאת נדמה היה כי הטקס לא ייפסק לעולם. כשהסתיים סוף כל סוף, הוא הותיר את מפיק "האיש שנולד מחדש" עם נאום זכייה שלעולם כבר לא ישתמש בו, ואת הוליווד כולה עם הנגאובר ועם שלל מחשבות לעתיד. ברור לכאורה כי בשנה הבאה, האוסקר יהיה בצבעים אחרים לגמרי, תרתי משמע. הפעם רק רוב המנחים היו שחורים והיספנים, אבל ב-2017, נדמה שקל להמר כי גם לפחות מחצית מן המועמדים יהיו כאלה.

      מצד אחר - אם למדנו דבר אחד בחודשים האחרונים, חוץ מכך שעדיף לא להתגרות בדובת גריזלי המלקקת את פניך, זה שהימורים נחרצים מומלצים רק למי שאוהב כי חבריו צוחקים עליו בקבוצות הוואטסאפ. כשהשנה התחילה, מי בכלל חשב כי דונלד טראמפ יהיה המוביל בפריימריז הרפובליקני והאוסקר יוענק לדרמה על תחקירנים אפרוריים? הוליווד מאמינה בעיתונאים והוליווד מאמינה בניסים, והיא תוציא לנו את הנשמה עד שנאמין אנחנו גם.