קומדיית הריגול היא כבר שנים רבות אחד מתתי-הז'אנרים הכי נפוצים בעולם הקולנוע. עוד לפני שסדרת ג'יימס בונד הפכה לתופעה, שטפו את המסך שלל פארודיות שלה, ומאז הרצף ממשיך בלי הפרעה. ב"גרימסבי", שעלה לאקרנים בסוף השבוע האחרון, גם הקומיקאי הבריטי סשה ברון כהן מצטרף למועדון.
לאחר שבלהיטיו הקודמים גילם בין השאר תייר קזחי ודיקטטור מזרח-תיכוני, כאן ברון כהן כבר לוקח על עצמו משימה הרבה פחות אקזוטית, חוזר למקורות ומגיש גרסה וולגרית ונלעגת של בונד: חוליגן מעיירה נידחת בצפון המדינה, בשמה נקרא הסרט, המגלה כי אחיו האבוד אינו אלא סוכן מיוחד בשירות הוד מעלתה, ואז מצטרף אליו להציל את העולם מקנוניה רצחנית.
הסרט מזכיר לנו שוב את הכישרון של ברון כהן, אבל גם את אחת הסיבות לפופולריות ולנצחיות של הסוגה הזו: היא מאפשרת ליוצרים ולצופים לספק את תשוקותיהם החשוכות והחבויות. זאת, כיוון שגיבוריה מזמינים את הקהל להשתולל עם הסקסיזם שלהם כאילו היו דולנד טראמפ בעצרת בחירות, ואמנם לכאורה "גרימסבי" משלח בצביעות כמה חצים עוקצניים לעברו של הרפובליקני, אבל רוב הזמן הוא לגמרי בצד שלו.
הרי מה שיצירות מסוג זה עושות, זה לקחת את האופי המוקצן ממילא של "ג'יימס בונד" ואז לקחת אותו עוד כמה צעדים קדימה בלי בושה, כשהן מוגנות תחת החסינות של "זה רק בצחוק, זה רק בצחוק". "גרימסבי" הולך רחוק במיוחד: על פניו זו סתם עוד פארודיית ריגול, אבל במציאות היא מתגלה כסקסיסטית עוד יותר מן הנהוג בז'אנר, ובכלל כסרט בוטה גם יחסית לקנה המידה מרחיק הלכת שברון-כהן הרגיל אותנו אליו. למעשה, ניתן אף לצאת בהכרזה דרמטית ולקבוע כי מדובר באחד התוצרים הדוחים בתולדות הקולנוע המסחרי, עם ובלי קשר ליחס שלו לנשים ולאנשים.
עד כמה שהרף היה גבוה מלכתחילה, "גרימסבי" מזנק הרבה מעליו. כך, למשל, בשלב מוקדם שלו אנו צופים בגיבור נדרש למצוץ מביציו של אחיו כדי להציל את חייו. לפני עשרים שנים, בפרק השני של "תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת", סיטואציה דומה ניצבה כרגע השיא (ושם היה זה ישבן, לא אשך). תהיתי אם כך: אם הסרט מבזבז את כל התחמושת שלו כבר במערכה הראשונה, מה יישאר לו בהמשך?
התשובה: אורגיית פילים, הכוללת תקריבים על "החדק" של אחד מבעלי החיים החרמנים והעצומים; "קומדיה" של טעויות הכוללת שלשול, חדרנית שחורה ועצומת ממדים ופאם-פאטאל חובבת מין אוראלי; ועוד שלל הלצות שיוצאות מתוך כל אחד משלושת החורים האפשריים, ובעיקר המקום האחד כלפיו מתברר כי ברון כהן אובססיבי במיוחד: פי הטבעת של עצמו.
השאלה באיזו מידה זה ישעשע או ירתיע את הצופה קשורה כבר בטעם וביכולת הסיבולת שלו, אבל אפשר לקבוע דבר אחד באופן סובייקטיבי: לכל הפחות, חייבים להעריך את ברון-כהן על היותו כה חסר עכבות, מה שמקנה להומור כאן ממד של אנרכיזם כמעט סוריאלסיטי, ומוסיף ייחוד לתוצאה כולה. במקום להיות חיקוי של חיקוי של בונד או אפילו של "אוסטין פאוורס", הרי שאת הסרט הזה לא תשכחו כל כך מהר, אם תשרדו אותו עד הסוף.
כמו כן, עוד שני אלמנטים מבדלים את "גרימסבי" משאר התוצרים העכשוויים בז'אנר. קודם כל, נוסף לברון כהן משחקים גם כוכבים בסדר הגודל של פנלופה קרוז ורבל ווילסון, וכן איילה פישר, זוגתו של הכוכב וגבורי סידיבה, שבזמן שיא הידרדרה מכוכבות ב"פרשס" המועמד לאוסקר לתפקיד קטן של חדרנית בסרט מסוג זה. אך השם החשוב יותר בקרדיטים אינו של אחד השחקנים, כי אם של הבמאי לואי לטרייה.
מפתיע קצת להיתקל בשמו, כיוון שהצרפתי מעולם לא ביים קומדיות, אלא התמחה בסרטי אקשן מסוגם של "המשלח". ברון-כהן אולי העניק לו את שרביט הבימוי בפארודיית הריגול כי הניח שעם הבדיחות יוכל להסתדר בעצמו, אבל בשביל קטעי הפעולה הוא צריך מקצוען. הבחירה מוכיחה את עצמה: בניגוד לנהוג בתת-הז'אנר, קטעי היריות, הפיצוצים והמרדפים למיניהם אינם מרושלים וחובבנים אלא מושקעים ומלוטשים, ולתוצאה כולה יש לוק מחוספס וקצב טוב.
נוסף לכך, "גרימסבי" הוא גם האנגלופילי מבין קומדיות הריגול של השנים האחרונות, ומזמן שלל תענוגות לצופים שאף הם כאלה: כך, למשל, כבר בתחילתו מענג אותנו הסרט בשיר של בלר, וגם לאחר מכן מיטיב לפנק אותנו בפסקול בנאלי אך מדהים. בצד המוזיקה האנגלית, מככבת הנבחרת הלאומית, שהגיבור הוא אוהד שרוף שלה, וקורותיו שזורים במעלליה באליפות העולם בכדורגל.
במציאות, האנגלים בטח היו עפים בפנדלים כבר בשלב השמינית, אבל ביקום האבסורדי של ברון כהן, הכל הרי ייתכן, וכאן הם מגיעים לשלבים המתקדמים ביותר. אפשר להגיד בגנות "גרימסבי" מה שרוצים, אבל על כך שהעז לדמיין את אנגליה בגמר המונדיאל מגיע לו לכל הפחות את תואר סרט המד"ב הגדול בכל הזמנים.