פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בואו בשביל הנוסטלגיה, תישארו בגלל האהבה: "סיפור הפרברים" עדיין מרגש

      ההפקה המחודשת של המחזה הקלאסי סובלת משמרנות שמונעת ממנה להרגיש מרעננת או עכשווית, אבל כל זה מתגמד ברגע שמשי קליינשטיין עולה על הבמה. עמית סלונים חזר מאוהב מ"סיפור הפרברים", הנס שממשיך לרגש גם בגרסה המי יודע כמה שלו

      שעה אחרי שהמסך ירד, מחיאות הכפיים נדמו והקהל התחיל לזרום חזרה אל המכוניות בדרך ללילה הלח של תל אביב, כל מה שנותר זו הרגשה דביקה של אהבה. זה לא כזה מופרך, הרי "סיפור הפרברים" הוא סיפור על אהבה. הסיפור הקלאסי של רומיאו ויוליה, רק עם מוזיקה גאונית, שירים קליטים וכוריאוגרפיה פורצת דרך, שמציגה את הגזענות ששוררת באמריקה מאז הקמתה ועד עצם היום הזה. אבל בסופו של דבר, כשבאים לשפוט את הגלגול המי יודע כמה של המחזמר הכי ממוחזר ולעוס בתולדות הז'אנר - זה עם הסוף השייקספירי הידוע מראש – נותרים בעיקר עם האהבה. ואתמול (שני), בהצגת הבכורה של "סיפור הפרברים" בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, אי אפשר היה שלא להתאהב במשי קליינשטיין.

      לא אכחיש, זה לחלוטין עניין של מגדר. התאהבתי בשחקנית שמשחקת את דמותה של מריה, אבל לו הייתי אישה, הייתי מתאהב בעידו רוזנברג. וזה לא מעט. למעשה, כשמדובר במחזמר כל כך שחוק כמו "סיפור הפרברים" זו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת. לפני שמדברים על הטכניקה של השחקנים, על הרקדנים הנפלאים, על הכוריאוגרפיה המוצלחת של אביחי חכם או על קרבות הבמה המופלאים של אילן גזית, ולפני שמתחילים לנתח את התרגומים של אלי ביז'אווי – הדבר הכי חשוב זה להתאהב יחד עם מריה בטוני, ולהתאהב יחד עם טוני במריה. בלי הנכונות לקחת חלק באהבה הזאת, הכל כך לא מציאותית ובלתי אפשרית – שום ריקוד לא יעזור.

      סיפור הפרברים (יח"צ , רונן אקרמן)
      תתמסרו לאהבה. "סיפור הפרברים" (צילום: רונן אקרמן)

      סיפורנו מתחיל בארבעה יהודים

      לפני שנמשיך לדבר על אהבה, בואו נקדיש רגע לנסים. למשל, העבדה שבשנת 2016 עדיין מציגים בישראל את "סיפור הפרברים". סיפורו של הנס שלנו מתחיל בינואר 1949, וכמו הרבה סיפורים גדולים, הוא מתחיל בשיחת טלפון. אלא ששיחת הטלפון הזאת שינתה את עולם מחזות-הזמר מן הקצה אל הקצה והמציאה בעצם את "המיוזיקל" כפי שאנחנו מכירים אותו היום. לאונרד ברנשטיין, אולי המלחין האמריקאי הגדול ביותר של המאה ה-20, ענה לטלפון בביתו כשבצד השני נמצא הכוריאוגרף ג'רום רובינס, שעבד בעבר עם ברנשטיין על הצגות אחרות. רובינס סיפר לו בהתרגשות על רעיון שעלה לו למחזמר בשם "East Side Story", שיהיה מבוסס על המחזה "רומיאו ויוליה" של שייקספיר. הרעיון היה להציג יריבות בין איטלקים-קתולים לבין מהגרים יהודים בתקופה החופפת של חג הפסח והפסחא הנוצרי. אחד מהאיטלקים אמור היה להתאהב בניצולת שואה שעברה מישראל לניו יורק, ולהילחם על האהבה שלהם מול משפחתו האנטישמית. השניים צירפו לסוד העניינים את המחזאי ארתור לורנץ, שסירב לרעיון של ברנשטיין להציג את הסיפור בצורה של אופרה – והשלושה בחרו בפזמונאי המתחיל סטיבן סונדהיים כדי לכתוב את שירי המחזמר. וכך, ארבעה יהודים יצאו לדרך להפיק את אחד ממחזות הזמר הכי מפורסמים בכל הזמנים.

      עברו יותר משש שנים עד שהחבורה החליטה לצאת לדרך עם הרעיון "המטורף" לעבד את שייקספיר למחזמר. רגע לפני שהחלו לנסות לגייס כסף לפרויקט, החליטו הארבעה לעשות מעשה עוד יותר מטורף – ולבסס את המחזמר על המציאות ששררה באותן שנים באזור "הלס קיצ'ן" בניו יורק, שהתמלא במלחמות רחוב בין כנופיות של מהגרים פורטו-ריקנים לכנופיות רחוב אמריקאיות. בקרב אחד שכזה בקיץ של 1955, איפשהו בין רחוב 45 ל-46, מצאו את מותם שני נערים בני 16 – אחד ממוצא פורטו-ריקני, והשני ממוצא פולני. עד סוף אותו קיץ נהרגו עוד 8 נערים בקרבות בין כנופיות. סונדהיים-לורנץ-רובינס-ברנשטיין החליטו להעתיק את המחזה שלהם למציאות, שינו את המיקום ואת השם – וכך נולד West Side Story (ואיכשהו, בעברית הפכו את מערב מנהטן ל"פרברים").

      סיפור הפרברים (יח"צ , רונן אקרמן)
      התחיל במזרח, נגמר במערב (צילום: רונן אקרמן)

      ממרחק הזמן קשה להאמין, אבל אף אחד לא רצה לממן את ההצגה הזאת. אף מפיק לא האמין שמישהו יסכים לבוא לראות הצגה אלימה, שכוללת שלושה מקרי רצח וניסיון לאונס קבוצתי (כן, זה ספוילר, אבל בחייאת – 60 שנה עברו, הייתם אמורים לראות את זה עד עכשיו). לאחר מאמצים רבים לבסוף ההצגה עלתה להופעת בכורה בתיאטרון "ווינטר גארדן" במנהטן, ב-26 בספטמבר 1957. קרול לורנס, שגילמה את דמותה של מריה בהצגה, סיפרה לימים שבסיום אף אחד לא מחא כפיים, מכיוון שכולם בכו.

      אלא שההצלחה האמיתית הגיעה רק ארבע שנים מאוחר יותר, כשהמחזמר הפך לסרט הוליוודי. עשרות שנים לפני שמישהו ישים לב שאין אף מועמד שחור בפרסי האוסקר, החליט הבמאי רוברט וייז ללהק לתפקיד הראשי של מריה הפורטו-ריקנית את נטלי ווד, אחת השחקניות הכי לבנות בתולדות הוליווד (בלי צחוק, היא היתה קנדית ממוצא רוסי). ושוב, זה בכלל לא משנה – כי סיפור האהבה הכל כך לא אמין הזה, של מישהי שמתאהבת בו זמנית במישהו בלי לדעת עליו שום דבר חוץ מזה שאסור לה לאהוב אותו – גרם לווד להיות האישה הכי אהובה בעולם, גם בצפייה בשידור החוזר המאה של הסרט.

      סיפור הפרברים (יח"צ , רונן אקרמן)
      הסיפור שגורם לנו להאמין באהבה נגד כל הסיכויים (צילום: רונן אקרמן)

      הרגש של אבא רמי במקום הקול של אמא ריטה

      והנה אנחנו חוזרים לתיאטרון הקאמרי בשנת 2016, אל משי קליינשטיין ועידו רוזנברג שגרמו לי להתאהב בסיפור האהבה הנדוש הזה שוב. אני מאוהב גם ברונה לי שמעון כי חוץ מלהזיז את הגוף שלה בצורה מושלמת, היא גם משכנעת בתפקיד הבלתי-אפשרי של זאת שאמורה להאמין למריה שהיא מאוהבת באיש שרצח את אח שלה, וגם שרה מעולה. ואני מאוהב גם ברוני מרחבי שמשחקת את הטום-בוי שרק רוצה להשתלב בחבורה של הבנים, ומבינה ברגע האמת שהיא לא מספיק חזקה בשביל להילחם בהם.

      אפשר להתלונן על כך שההפקה החדשה מיושנת ולא רלוונטית. מה שהדהים את ברודווי בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת לא באמת מלהיב היום. קשה להאמין שצדי צרפתי לא שמע על מיומנה, סטומפ או סירק דה סוליי, ולכן זה מרגיש כמו הימור מיותר לנסות במאה ה-21 למכור לקהל ריגושים בצורת "ריקודי קרב" הומו-אירוטיים למחצה בין שתי כנופיות של גברים מסוקסים, שנראים יותר כאילו הם מנסים לעשות ריקוד חיזור מאשר להילחם.

      סיפור הפרברים (מערכת וואלה! NEWS , רונן אקרמן)
      יותר ריקודי חיזור מאשר ריקודי מלחמה (צילום: רונן אקרמן)

      בעוד ההפקה המחודשת של "שיער" בכיכובו של עוז זהבי בקאמרי הציגה אריזה חדשה, נוצצת והייטקית לסיפור ההיפי-הקלאסי, צרפתי החליט לשמר את המקור והתוצאה, ובכן, שמרנית. שזה קצת מבאס, בטח לאור העובדה שהניסיון להחיות את הפיפטיז נראה מאוד מושקע – ועם קצת יצירתיות אותה השקעה היתה יכולה להניב איזושהי רעננות לסיפור העתיק. וכך, במקום למשוך קהל חדש וצעיר ולחשוף אותו למוזיקה הנצחית של ברנשטיין, ההצגה של צרפתי פונה בעיקר למעריצים מבוגרים שגדלו על שירי המחזמר ורק רוצים לשמוע שוב את "I Feel Pretty", "אמריקה", "Somewhere" ו-"Tonight" (למרות שהפנינה האמיתית מבחינת השירים הוא בכלל הביצוע התיאטרלי של שחקני המשנה לשיר על הקצין קראפקי).

      אבל בסופו של דבר, מה זה משנה? ברגע שמשי קליינשטיין, הילדה המתוקה בת ה-23, פותחת את הפה כדי לשיר שאי שם יש מקום בשביל האהבה שלה לטוני, מבינים שהדמיון הבולט לאמא ריטה ואבא רמי הוא לא רק בתווי הפנים ובגזרה הנשית – אלא גם בהגשה. לא, אין לה את המנעד של אמא, וספק אם יש לה את כישרון ההלחנה של אבא, אבל היא כן ירשה ממנו את הרגש ואת היכולת לגעת באמצעות השירה. ואם היא הצליחה לגרום לקהל ציני של ערב בכורה להתרגש עד דמעות מסיפור שהסוף הטראגי שלו ידוע מראש, אפשר להמר בקלות שזאת לא הפעם האחרונה שלה כשחקנית ראשית על במות התיאטרון בארץ.