כמו רוב החוקים במדינה, גם הגבלת הגילאים באולמות הקולנוע היתה בגדר המלצה עד לא מזמן. אבל משום מה, לפתע החלו לאכוף אותה, כך שילדים רבים התבשרו על ידי הקופאים בסוף השבוע האחרון כי הם לא יכולים להיכנס ל"דדפול" או ל"גרימסבי", גם במידה ובאו בליווי מבוגר. אם לא די באכזבה הזו, לאיסור היה משמעות נוספת: בהנחה שאינם חובבי דרמות ברזילאיות עכשוויות, כל מה שנותר לרכים בימים הוא לרכוש כרטיס לסרט הגדול הטרי היחיד בהפצה רחבה שמותר להם לראות לא אחר מאשר "מלחמת האלים", אחד התוצרים המושמצים של העת האחרונה.
ההשמצות נגד הסרט החלו עוד לפני שמישהו צפה בו: כבר כשהתפרסמו כרזותיו ויצא הטריילר שלו, והתברר כי אף שהוא מתרחש במצרים העתיקה ולא בסקנדינביה, עורם של כוכביו צח כשלג. פעם דברים כאלה היו עוברים בשקט, אך באקלים הנוכחי, מובן כי ההלבנה הזו הובילה לשלל תגובות זועמות בתקשורת וברשתות החברתיות.
חוץ מהעניין הגזעי, דבר נוסף הפריע למי שצפה בקדימון של "מלחמת האלים": אף שטריילר נועד למכור את המוצר, במקרה זה נראה היה כאילו מטרתו דווקא להניא אנשים מלצפות בו. לפחות למי מה שנחשף ממנו בתחילה, הסרט נראה נלעג ועלוב: הרמה להנחתה לכל אותם מבקרים וכותבי פוסטים למיניהם, שגם כך מחפשים בכוח את מה יוכלו לקטול ברשעות ובהגזמה.
אך הצפייה בתוצר המוגמר במלואו מגלה כי "מלחמת האלים" אמנם אינו מוצלח במיוחד, אבל הוא רחוק מלהתגלות כקלאסיקת הטראש שהבטיח לנו. נכון, העלילה שלו כה מעותתת את המיתולוגיה עליה היא מבוססת עד שמביכה להעלותה על הכתב, ולכן נאמר רק כי היא מציגה סיפור על מלחמות ירושה הרות גורל בין אלים מצריים - אך אף שהסיפור אינו הגיוני וגם לא רלוונטי להיסטוריה או למציאות שלנו באיזושהי צורה, כשלעצמו הוא קוהרנטי ומוגש באופן קולח.
כמו כן, את גיבורי קרב הירושה העקוב מדם מגלמים כמה מבכירי הגברתניים הקולנועיים של ימינו ג'רארד באטלר הגדול (אותו נראה מהסופ"ש הקרוב גם ב"המטרה לונדון) וניקולאי קוסטר-ולדאו מ"משחקי הכס", ושניהם מפגינים תצוגות כריזמטיות כתמיד. בצדם, חורכת את המסך התגלית הלוהטת קורטני איטון, שזה בסך הכל הסרט השני שלה. הראשון היה לא אחר מאשר "מקס הזועם: כביש הזעם", זוכה שישה פרסי האוסקר, ועוד יותר מאשר בו, האוסטרלית הפוטוגנית מוכיחה כאן שיש לה נוכחות כובשת בצורה יוצאת דופן, ולכן שווה לעקוב אחריה ובוודאי עוד נשמע עליה.
על המקהלה הזו מנצח אלכס פרויאס במאי שבתחילת דרכו, הודות ל"עיר אפלה" (1998), נחשב הבטחה, אך במרוצת השנים הפך מחביב המבקרים לשק חבטות שלהם, והשבוע בכלל שרף איתם את הגשרים כשכינה אותם "אידיוטיים מופרעים וחולניים". סביר אם כך להניח שהוא כבר לא יקבל את פרס המבקרים, אבל חובה להודות כי ברמת הבימוי וכוריאוגרפיית הקרבות, העבודה שלו טובה בסך הכל.
הבעיה היא שאין לו כל כך עם מה לעבוד, כי ערכי ההפקה של הסרט נראים דלים באופן תמוה יחסית לפרויקט עתיר תקציב שזוכה להפצה מסחרית רחבה. לעתים קרובות, "מלחמת האלים" מזכיר אף תוצר של אולפני אסיילום, אלה שמרימים בשני גרושים זבלונים סוג ז'.
אלא שאותם סרטים מפוקפקים ובלתי נסבלים מיועדים מראש לערוצי נישה טלוויזיוניים או לפורמט צפייה ביתי, ולא למסך הגדול, וכיום הם גם מלכתחילה כבר נעשים במודעות עצמית גבוהה ומתוך כוונה שהקהל יצחק יחד איתם. "מלחמת האלים", לעומת זאת, מוגש כמוצר קולנועי לגיטימי ואף יומרני, שאין בו טיפה של אירוניה, ורצונו אינו לגרום לנו להתפקע מצחוק אלא לכסוס את ציפורנינו ולתפוס את ראשנו.
זה לא קורה כמובן. קשה הרי להתייחס ברצינות ל"מלחמת האלים" כשהוא בורא מחדש את מצרים המיתולוגית על כל נפלאותיה בצורה כה קלושה ומשונה. מצד שני, אי אפשר גם לצחוק עליו, כי הוא לא טראשי דיו כדי להיות אחד מאותם סרטים שהם כה גרועים עד שהם טובים. אין פה, למשל, אפילו רפליקה אחת שהיא כל כך לא במקום עד שתהיה לציטוט פולחני.
וכך, נופלת פנטזיית האקשן הזו בין הכיסאות: לא מספיק מוצלחת, לא מספיק לא מוצלחת. גם לא ברור מי הקהל שלה: בעיני אנשים בוגרים, שכבר ראו סרט אחד או שניים על מצרים העתיקה, היא תיראה כתוספת חיוורת ומיותרת לז'אנר; מבחינת הילדים בקהל, שמכירים את התקופה רק מבית הספר, ההתרחשויות לא יהיו מלהיבות מספיק כדי לשכנע אותם שסרטים כמו "מלחמת האלים" עדיפים על "דדפול" ודומיו.
מעל כל זה, התוצאה גם ארוכה באופן שערורייתי: היא משתרעת על פני 127 דקות, שכוללות אקספוזיציה מתמשכת, שלל סצנות נמרחות וכמות כפולה ומכופלת של סיומות, כאילו היינו ב"שר הטבעות". בני ישראל חצו את המדבר מהר יותר מאשר שגיבורי "מלחמת האלים" ליבנו את ענייניהם. ילדי בר מצווה נכנסים אליו כשהם קטנים מדי כדי לראות את "דדפול", וייצאו ממנו כשכבר יוכלו לרוץ לכנסת. בסיכומו של דבר, יפה שיש חוקים על פופקורן וגילאים, אבל מה עם חוק על כמות הפעמים שמותר לדמויות לקום לתחייה באותו סרט?