שרית חדד - "חוזרת בתשובה" (3:19)
מעמדה של שרית חדד בתעשיית הפופ הים-תיכוני לא מאפשר לה לנוע עם העדר אל העיר הגדולה ולהתערבב בה עם קהלים חדשים. היא הרי כבר היתה שם, עשתה את זה, השתכנזה כהוגן בלהיטים לא מזרחיים כמו "מירוץ החיים" ולאחרונה אף הרהיבה עוז עד כדי שת"פ מוזיקלי עם "אריסה" ("קרקס"), כך שכל ניסיון להתחקות אחר צעדיה של יורשתה המסתמנת, עדן בן זקן, יהיה מבחינתה צעד אחורה, או, לכל הפחות, במקום.
אי לכך ובהתאם לזאת, בזמן שהחבר'ה הצעירים מתהוללים בעיר הגדולה, חדד פונה לכיוון ההפוך, עם שיר על איזו רינת ש"לפני שנה החליטה שהיא חוזרת בתשובה / קרעה את כל הבגדים הלא צנועים שלה", יאדה-יאדה-יאדה, "ועכשיו היא גרה בדירה שכורה במאה שערים".
חדד, כביכול, מחדדת פה את הצד האמוני שלה, זה הזכור לטובה מ"כשהלב בוכה", וכאילו מסבירה בכך למעריציה שהגל התל אביבי ששוטף לאחרונה את הז'אנר עתיד לחלוף - שלא כמו המותג "שרית חדד". מותג שצפוי להישאר לעד, בדומה למותג "אלוהים", שכבש את לבה של רינת מהשיר, ש"אמרה שדי, ונמאס לה כבר מכל הבלגן / ועכשיו היא מסתובבת רק עם הרבנית מרים". כן, זה קרה לה פתאום, בוקר אחד, והיא זרמה עם האור בלי לשים קצוץ על ההשלכות ובלי לשים לב לכך ש"בלגן" ו"מרים" זה בעצם לא חרוז.
כלומר, בפועל, החזרה הזאת של חדד למקורות - מעין חיזוקית מטאפורית ומולחנת לשורשיה בתעשייה - לא נשמעת עד כדי כך מחושבת ורצינית: היא ארוזה בעטיפה הומוריסטית וחצי אירונית (על עטיפת הסינגל מצולמת סובארו סטיישן "ש שר שרי שרית חדד"), כתובה בדרך שמלגלגת על החלטתה המפתיעה של רינת ("וגם בפייסבוק היא החליטה לחסום / את כל החברים / כתבה פוסט משיח בא / ואשרי המאמין") ומעובדת (בידי - הפתעה - יעקב למאי) כמו רגאטון ים-תיכוני של צעירים חרמנים ופורקי עול.
מוזיקלית, התוצאה סבירה: להיט שרית חדדי טיפוסי, רק בקצב עדכני ועם סולו משגע של סינתיסייזר ערבי. נרטיבית, התוצאה מבולבלת: הרי ידוע שאין מה לעשות עם ילדים שמקשיבים למוזיקה כזאת. הם רק רוצים לרקוד. מה להם ולחזרה בתשובה? רק בחורות יש להם בראש, אלה. מה להם ולשרית חדד? הם בכלל מהמחנה של עדן בן זקן.
(שני כוכבים וחצי)
אתי ביטון - "היפסטר" (3:13)
אהבה. פתאום היא מתפרצת, כמו להבה, אבל האהבה הזאת, בין חובבי הפופ הים-תיכוני (כינוי מצוחצח ליוצאי עדות המזרח) להיפסטרים (כינוי מאונגלז ליוצאי עדות אשכנז), התבשלה במשך לא מעט זמן על אש קטנה בטרם הפציצה אתי ביטון את הנאמבר ההי(פ)סטרי הזה והפכה אותה ללהבה.
תנועה מתמדת לעבר ההתנגשות המלבבת הזאת נצפתה בשני הצדדים של תל אביב החדשה: החבר'ה שלנו, הים-תיכוניים, הגיעו אליה מהפריפריה, כבשו יעדים עירוניים מרכזיים כמו "דרך השלום" בעזרת פאר טסי, הפיצו את השמועה על "מלכת השושנים" (עדן בן זקן) "בשדרות של תל אביב" ובהגיעם לאזור רח' לילנבלום חברו לקהילה הגאה בעיר, ייסדו עמה את ליין המסיבות המצליח "אריסה" והקדישו למיודעינו ההיפסטרים שיר חצוף ומנענע בביצוע מרגלית צנעני ("פה זה לא אירופה"). הפופ הים-תיכוני, ככלל, הפך לז'אנר יותר "תל אביבי" בשנים האחרונות, ולהפך: תל אביב נהיתה יותר ים-תיכונית.
גם הצד השני בסיפור האהבה הזה, עם כל האלגנטיות והכבוד העצמי העודף שלו, צועד לאחרונה הימה: האינדי המזרחי הוא הקטע החם ביותר היום בקרב מזוקנים צעירים עם משקפי רטרו ושביל בצד. ריף כהן, בום פם, לירון עמרם, א-ווה, ויקטוריה חנה ודיקלה - כולם היפסטרים ברמה זו או אחרת, גם אם לא יודו בכך - עושים מוזיקה של חתונות וגורמים לאנשים מסוגם לרקוד על שולחנות ולחוש בטעמו של קירוב לבבות. גם תהליך התמסחרותו של המושג "היפסטר" תרם רבות לעניין, כמובן, בכך שעקר מתוכו את מרכיב הייחודיות והפך אותו לפופ - כלומר, החדירו לאזור המחייה של ז'אנרנו המקופח.
הפלירטוט הזה, אפוא, היה הדדי לגמרי - ועכשיו, בזכות ביטון, הוא הופך לשיח בין-תרבותי של ממש. תהום קטנה עדיין פעורה בין הצדדים והטקסט המבדר של רון ביטון, נושא הבשורה המרגשת, מבהיר היטב היכן נמצא כל צד ("מה קרה לי? יאללה, שוב! / תראה לי את העיר שלך ונעשה סיבוב"), אבל ביטון האמיצה/חצופה קופצת מעליה בלי היסוס, תוך תקווה ליפול הישר אל זרועותיו של היצור המדובר ורצון עז להתמסר לו באהבה ובתשוקה ("הלילה נצא, זה כמו כישוף / מצב טיסה באייפון, רוצה איתו לעוף").
וכך, בעזרת לחן קליט ועיבוד יורוטראשי ממוזרח, מצליחה אתי ביטון לקדם את רעיון השלום האזורי, בין תל אביב לפריפריה, וליצור קרקע להידברות, להסתחבקות ולהיווצרות של ז'אנר חברתי חדש באזורנו - ההיפסטר הים-תיכוני. מבחינתה של ביטון, מדובר בהישג עצום, וכל עוד היא לא שמה לב לכך שההיפסטר שלה דלוק עליה בהפוך על הפוך - כלומר, יוצא עם זמרת ים-תיכונית בשביל הקטע (כי זה ממש-ממש מגניב בקטע אסתטי) היא בטח גם מאושרת עד הגג. וההיפסטר? חחחח נראה את היוצמח הזה מעז לברוח לה עכשיו.
(ארבעה כוכבים)
הראפר הים-תיכוני אבי מסיקה הקים אוהל מול גלגלצ ומאיים לשבות רעב החל מיום א' הקרוב (אם טענותיו נגד התחנה לא יטופלו). נשמע קיצוני. דיברתי איתו. הנה הממצאים:
ערב טוב, בנאדם. איך באוהל?
"מה אני אגיד לך? אני כבר שלושה ימים פה ועוד מעט אני אוכל לעצמי את הראש מרוב שעמום, אבל עכשיו בא לבקר אותי חבר בשם בר, אז אנחנו יושבים, מדברים. קודם עבר פה נדב רביד, אגב".
די. נו, ומה היה?
"עבר, דיברנו, קבענו פגישה למחר, וזהו, נראה מה יהיה. הוא זה שביקש להיפגש איתי אחרי שדיברנו פה כמה פעמים. הוא רואה אותי פה כל בוקר אז נהיינו כזה... קצת חברים".
כיף לשמוע. מה, בעצם, יש לך להגיד לו?
"שהם צריכים להקצות שעתיים בשבוע לתחרות בין האמנים שלא עברו אצלם פלייליסט, שמי שינצח בה ייכנס לפלייליסט".
זה רעיון לא ממש רע, האמת.
"ברור שלא. זה לא גוזל מהתחנה את האופי שלה, אמנים לא יתלוננו עליה יותר וכולם ייצאו מזה בווין-ווין סיטיואיישן".
אם בגלגלצ יסכימו לזה, כמובן.
"אינשאללה. אני יושב פה רק בגלל זה, בגלל הפלייליסט. לא בגלל שלא משמיעים אותי".
אבל השבוע אמרת שאתה פוחד לגמור כמו גבי שושן ז"ל, לא?
"מה פתאום, זה לא מה שאמרתי. שמע, אני אומר שאני הולך לעשות פיפי ואחר כך כותבים בעיתון שטבעתי בשירותים. אמרתי שאני מסרב להיות גבי שושן. אתה יודע, אני אמן בן 35, אני לא הולך ונהיה יותר צעיר - וכן, אני שואל את עצמי איפה אהיה בעוד עשר שנים. מה, אני אשב ברחוב כמו מירי אלוני? לא, אני לא רוצה".
הבנתי. ומה קרה עכשיו, באופן ספציפי, שהחלטת למחות?
"רציתי להקים אוהל מחאה כבר מזמן, ב-2012, אבל בסוף זה לא יצא לפועל".
רגע, ב-2012 דודו אהרון הקים שם אוהל מחאה, לא?
"זה היה רעיון שלי".
וואלה.
"כן, לגמרי שלי. באותו זמן הוצאתי אלבום שירי ילדים בסגנון היפ הופ, בגלגלצ אמרו שזה לא מתאים לקו התחנה, וזה הביא לי את הקריזה. מה שהם עושים שם, הדרך שבה הם בוחרים את הפלייליסט, זה מגעיל, זו בריונות, אשכרה בריונות".
לא הסכמת שאף אחד יבוא לבקר אותך באוהל - לרבות משפחה ועיתונאים. למה, בעצם?
"כי אני לא רוצה שהילדים שלי יראו את אבא שלהם יושב פה ככה, כמו מסכן, ואני לא רוצה שעיתונאים יכתבו שאני מחפש פרסום על חשבון התחנה, כי זה ממש לא המצב. אני באמת רוצה לחולל שינוי".
ומאיים לפתוח בשביתת רעב.
"נכון מאוד. בסוף השבוע אהיה בבית, עם המשפחה שלי, וביום ראשון, אם שום דבר לא ישתנה עד אז, אחזור לפה בכוחות מחודשים - ובלי אוכל. מילה שלי".