לפעמים מילה אחת יכולה לשנות עולם ומלואו. בשנת 2000 כתב אביב גפן שיר אהבה למדינת ישראל בשם "מולדת חשוכה". חברים שכנעו אותו לשנות מילה אחת בודדה, ובמקום "חשוכה", לשיר "מולדת אהובה" - כדי לא להכעיס אף אחד יותר מדי. גפן נכנע ושינה את מילות השיר בהתאם והשיר "עורי עור", שנולד מאותה החלטה, הפך ללהיט ענק בתחנות הרדיו. אלא שלמרות ההצלחה, שינוי המילה המשיך להציק לגפן. "עשיתי הרבה טעויות בחיים שלי ואחת מהן היא להקשיב לאנשים אחרים שאומרים לי איך לשיר ומה להגיד. אני מצטער נורא על השינוי הזה", הוא היה מסביר בהופעות באותה תקופה, "השיר נכתב כ'מולדת חשוכה' וכך זה יישאר לנצח". ואכן, בעוד מאזיני הרדיו שמעו שיר על "מולדת אהובה", המעריצים בהופעות שמעו שיר על "מולדת חשוכה". אלא שכמו הרבה הבטחות שקיבלנו במולדת שלנו, גם ההבטחה של גפן לא החזיקה מעמד "לנצח" וכיום הוא שוב שר בהופעות את הגרסה המרוככת, כנראה כדי לא להכעיס אף אחד יותר מדי.
זה סיפור קטן על שינוי של מילה אחת קטנה, אבל אולי הוא חושף משהו גדול יותר. זה נכון שקשה להאמין שאביב גפן מפחד מדעת הקהל אבל כנראה שהקיצוניות במדינה הצליחה לרכך אפילו את המוזיקאי הפרובוקטיבי, שלימד דור שלם של בני נוער שטוב למות רק בעד עצמנו. אביב גפן של שנת 2016 הוא עדיין מוזיקאי גדול, אבל יותר מהכל הוא אבא ישראלי לשני ילדים וכנראה שזה קשה להמשיך לחנך את ילדי אור הירח, כשצריך להחליף חיתולים.
אביר רוק במדינה ששכחה מה זה רוקנ'רול
אין הרבה אמנים ישראלים שמתחזקים קשר ארוך שנים עם הקהל שלהם כמו אביב גפן. זו זוגיות הרבה יותר גדולה ממוזיקה, מדובר באהבה של ממש. אמש מילאו את גני התערוכה אלפי מעריצים של גפן, שרובם מלווים אותו מאז תחילת הקריירה. כל הכרטיסים אזלו מראש למרות המחיר הגבוה (250-300 שקל לכרטיס עמידה), שהרחיק את הקהל הצעיר שלמד לאהוב את גפן דרך החלטורה הטלוויזיונית שלו ב"דה וויס". התוצאה היתה ערב של תצוגת נאמנות בין אמן לקהל שלו וכל צד יכול היה לזהות את השינויים שחלו בצד השני.
אין הרבה אמנים ישראלים שיכולים לארגן ערב מושקע כל כך 34 להיטים, עם אמנים אורחים מהשורה הראשונה, עיצוב במה חד-פעמי וערב גדוש להיטים שנגמר אחרי אחת בלילה - סטייל "הוואלס האחרון" של The Band. אלא שלמרות שמדובר היה בתצוגת תכלית מדויקת של אביב גפן והתעויוט, כזה שהציג את המוזיקה הכי טובה שגפן עשה ב-25 השנים האחרונות קשה היה שלא לחוש לעתים שמדובר בנוסטלגיה מלאכותית.
אביב גפן הוא אביר רוק במדינה ששכחה מה זה רוקנ'רול. האזרחים במדינה הזאת מבקשים שיבדרו אותם. הם רוצים לצלם את הבידור בסמארטפון הכי חדיש ולשגר לפייסבוק ולאינסטוש כדי שכולם יראו. שירים שלפני יותר מעשרים שנה גרמו לאנשים לחשוב, לצעוק ולבכות לאו דווקא בסדר הזה מעוררים היום חשד לרקוד ולעשות סלפי מחויך. שירים שלפני יותר מעשרים שנה הוציאו אנשים להפגנות, מעודדים את אותם אנשים לעשות היום לייק, במקרה הטוב. בישראל כבר לא עושים מוזיקה שמוציאה אנשים לשבת בכיכרות עם נרות, הרוק'נרול שלנו כבר לא מאיים להפיל משטרים או לפתוח לאנשים את הראש לרעיונות חדשים במקסימום הוא יהפוך לוויראלי. ובעולם הזה, טבעי שאחד מנסיכי הרוק הכי גדולים שידעה המדינה הזאת יעשה גם ריאליטי אולי ההפך הגמור מרוקנ'רול.
מחווה מבוזבזת לדיוויד בואי
25 השנים שעברו מתחילת הקריירה לא ניכרות על גפן עצמו שעדיין נראה כמו הילד שצריך להסביר לכל מראיין טלוויזיה למה הוא לא מתגייס לצבא. הקהל שלו, לעומת זאת, התבגר. ילדי אור הירח כבר מזמן לא ילדים. מדובר בגברים ונשים באמצע שנות השלושים שלהם. חלקם הורים לילדים, חלקם גם עובדים בעבודות מלחיצות. כשהאמן שהם באו לראות דופק איחור אופנתי שנלקח מספר החוקים הישן של הרוקנ'רול, הקהל מגיב בקריאות בוז. מדובר ביום עבודה, איך יכול להיות שהשעה כמעט אחת עשרה בלילה ועדיין לא עלית על הבמה? מאוחר יותר, כשהזמר יציג את עצמו כ"שמאלני שתול ובוגד", הקהל יגיב במחיאות כפיים צוננות, כאילו כדי למלא את החלק שלו בהצגה אבל נראה כאילו רוב ניכר בקרב הנוכחים היה מעדיף לא להיכנס לסימפוזיון פוליטי. הם באו לשמוע את השירים הישנים והטובים שעליהם גדלו, למה להם פוליטיקה עכשיו?
והקהל אכן קיבל מופע מוזיקה מדהים, עם סטליסט מאוזן ומגוון (למרות שאפשר היה לסדר אותו בצורה יותר נכונה, שתרכז את הבלדות באמצע ההופעה במקום לפזר אותן לאורך הערב הארוך) והופעות אורח של כמה מהאמנים הכי גדולים שלישראל יש להציע: אביתר בנאי, נורית גלרון, מתי כספי, שרון ליפשיץ, ברי סחרוף ושלום חנוך שמילא את מקומו של אריק איינשטיין ב"יומן מסע" וזכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל. בנוסף, התארח הפסנתרן מייק גרסון, שזכור בעיקר מעבודתו עם דיוויד בואי לאורך השנים. מסיבה תמוהה משהו, גפן החליט להקדיש את "Space Oddity" (בו גרסון לא השתתף במקור) כמחווה לבואי המנוח. אם כבר יש לך את הפסנתרן המקורי של "Aladdin Sane" על הבמה, לא עדיף לתת בראש עם זה?
אין טוויסט של תקווה
בלית ברירה, נראה שאביב גפן מקבל בהכנעה את השינוי שחל בקהל המעריצים שלו. הערבים הסוערים בליל אהבה בצמח או בפסטיבל ערד של שנות התשעים חלפו מזמן. את מקומם תפסו התכתבויות בוואטסאפ, הפסקות תכופות לעישון ומדי פעם בפעם קצת שירה, בעיקר כשהמיקרופון הופנה אליהם וכאילו ביקש יפה את עזרתם. גפן נותר נאמן למוזיקה שלו, לאמת שלו, אבל הוא מבין שבדיוק כמו שדילן (המקורי) שר בזמנו: הזמנים משתנים. זה לא רק "המולדת החשוכה" שהפכה לאהובה שוב , אלה גם שינויים קטנים בשירים אחרים. כך למשל נעלמה השורה "והחיים הם מסריחים" שגפן נהג לצרוח יחד עם הקהל ב"מיליארד טועים". מסתבר שבשנת 2016 זה כבר פחות מלהיב (וגם פחות פוליטיקלי קורקט) לצרוח על הצדדים הפסימיים של החיים.
הזעם האותנטי שאפיין את ההופעות של גפן בעשרים ומשהו השנים האחרונות התחלף בהתפכחות מדכאת. המוזיקה עדיין נהדרת, הביצועים מהודקים ומדויקים והקול של גפן נשמע טוב יותר מאי פעם - אבל האופטימיות והתקווה לעתיד טוב יותר פינו את מקומם לטובת המציאות הישראלית המשתקת. אף אחד לא סתם לאביב גפן את הפה, אבל קשה להאשים אדם עם לב רגיש שהוא מאבד את התקווה. זה התחיל כשהפסקנו לחלום, או כשהתחלנו לעשות לייקים לעמוד של "הצל".
"אני רוצה לומר לכם שרוב האנשים - המורים, המפקדים ושאר האנשים המבוגרים - יש להם טיפת זלזול אליכם. אתם קטנים. אבל דעו לכם שבגלל שאתם קטנים... רק אני ואתם יכולים להביא את ישראל לשינוי אמיתי. ודעו לכם שכל מה שיקרה בעתיד של ישראל תלוי רק בנו" כך פנה גפן לנוער הנרות אחרי רצח רבין. ישראל אכן השתנתה מאז, אבל סביר להניח שזה לא הכיוון שגפן התכוון אליו. אמש הוא סיפר על כך שפגש קשיש בבנק שביקש הלוואה של 700 שקל מכיוון שהתבייש לבקש את הסכום הזה מבתו. לאחר שהבנק סירב לבקשתו של הקשיש, גפן הוציא כסף מהכספומט ונתן לו בעצמו. "מדובר באדם מעל גיל 80 שכיבד את המדינה, אבל המדינה שלו התחילה לזלזל בו ולבייש אותו. ישראל הפכה למקום שמאוד קשה ודי מביש לגדול בו ולהזדקן בו", הוא מספר לקהל שציפה לאיזשהו טוויסט של תקווה. לאיזושהי הבטחת בחירות א-לה יאיר לפיד שעוד אפשר לשנות משהו. אלא שגפן הבוגר הפסיק להיות נביא של אהבה, שלום ואופטימיות. במקום זאת הוא משמש כשופר למציאות. כשהוא מציע לקהל לצעוד איתו ביחד אל החלום, הוא מכיר בעובדה שמדובר רק בחלום. זה אולי קצת עצוב, אבל במציאות הזאת, שירים על מיליארד טועים, סמרטוטים וסוף העולם מכאיבים בדיוק במקום אליו הם מכוונים שריר התקווה.
רשימת שירים
"מחר"
"על הכנרת בזריחה"
"מיליארד טועים"
"אמש"
"אלימות"
"צלקות"
"שיר עצוב"
י"ש שמיים מעליי" (עם אביתר בנאי)
"השיר שלנו"
"זה רק הלב שכואב לך"
"מסתובב" (עם מתי כספי)
"מקסיקו"
"מלאך"
"אתה פה חסר לי" (עם נורית גלרון)
"המכתב"
"קוצים"
"עורי עור"
"נוסטלגיה" (עם שרון ליפשיץ)
"שיר הסמרטוטים"
"Space Oddity" (עם מייק גרסון)
"לילות לבנים" (עם מייק גרסון)
"אהבנו" (עם מייק גרסון)
"האם להיות בך מאוהב"
"אל תדאג"
"אור הירח"
"אולי"
"עונות"
"שיר תקווה"
"יומן מסע" (עם שלום חנוך)
"טיפות"
הדרן:
"שנינו שווים"
"סוף העולם" (עם ברי סחרוף)
"הזמן טס"
"עכשיו מעונן"
הופעות קרובות
11.3 היכל תרבות נהריה
7.4 קיבוץ יגור
25.4 אמפי אשדוד - עם אביתר בנאי
30.4 אמפי שוני