פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קליעה למטרה: "המטרה: לונדון" מציג מקסימום אקשן במינימום משאבים

      מי שיצפה לספקטקל קולנועי ברחובות אירופה יתאכזב, כמו גם מי שיחפש משלים שרלוונטיים לדונלד טראמפ, אבל בדומה לקודמו, "המטרה: לונדון" מתגלה כמותחן פעולה רזה ומהנה

      קליעה למטרה: "המטרה: לונדון" מציג מקסימום אקשן במינימום משאבים

      אולי כתגובת נגד למה שרבים רואים כרפיסות מדינית וביטחונית של אובמה, לא פחות משני סרטים המתארים פלישה למבצרו של נשיא ארצות הברית הגיעו לאקרנים כמעט בו זמנית לפני כשלוש שנים: "וושינגטון על הכוונת" היה עתיר הכוכבים והתקציב מביניהם, אבל לא הצליח לכסות את ההשקעה בו ונחשב כישלון, ודווקא "המטרה: הבית הלבן" הצנוע בהרבה ניצח בקרב הלא רשמי ביניהם, הכניס פי שתיים מן העלות שלו ונרשם כלהיט מפתיע.

      הישג זה נתן כמובן את האור הירוק להמשכון, והוא הגיע אלינו בסוף השבוע האחרון בשם "המטרה: לונדון". סוס מנצח לא מחליפים, אז גם הפעם הפרינציפ זהה: ארון אקהרט מגלם את הנשיא החסון אך הרכרוכי שנתון בסכנה וג'רארד באטלר את שומר הראש הכל-יכול שלו. ההבדל, כפי שמשתמע מן השם, שכל זה קורה בעיר הבירה האירופאית. השניים מגיעים אליה בשל מה שמתגלה כמלכודת ערמומית של טרוריסט מוסלמי חובב תה עם סוכר, המבקש להתנקש במנהיג העולם החופשי, ועל הדרך טובח גם בעמיתיו מרחבי תבל ובאלפי אזרחים בריטים חפים מפשע.

      הבדל נוסף הוא במידת הרלוונטיות. "המטרה: הבית הלבן" תיאר תסריט מבהיל אך דמיוני לגמרי – למרבה המזל, גורמים עוינים מעולם לא השתלטו על הלשכה הסגלגלה בוושינגטון. לעומת זאת, ההמשכון מציג מרחץ דמים מתוזמר היטב ברחובות אירופה, משהו שלצערנו חווינו במציאות רק לפני כמה חודשים. הסרט מנצל היטב את האקטואליות הזו ומאפשר לצופים לפרוק פחדים ותסכולים, שכן המאבטח הבדיוני בגילומו של באטלר מתמודד עם הטרוריסטים בצורה נחושה ויעילה הרבה יותר מאשר רשויות הביטחון הצרפתיות.

      מתבקש עתה לקחת את הממד האקטואלי צעד אחד נוסף: לאורך כל הדרך, מאדיר הסרט את אמריקה בכלל ואת מוסד הנשיאות בפרט, ומנגד מציג את בני הלאומים האחרים באופן גזעני או מקטין ומתריע מפני "הברברים בשער". מפתה, אם כך, להפריח לאוויר תיאוריה שתכניו וסגנונו משקפים את הפופולריות המתעצמת של דונלד טראמפ בקרב אזרחי ארצות הברית, אבל עד כמה שזה נשמע טוב, העובדות הורסות את החגיגה.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      דבר אחד בטוח: הם ישרדו מירוץ שליחים טוב יותר מטראמפ וכריס כריסטי. ארון אקהרט וג'רארד באטלר ב"המטרה: לונדון" (צילומים: יח"צ)

      אחרי הכל, "המטרה: לונדון" הוא הרבה דברים, אבל בטח לא סרט אמריקאי. אמנם את הנשיא מגלם אקהרט ואת הסגן שלו מורגן פרימן, אבל כמעט כל אנשי הצוות בני לאומים אחרים. המפיקים – אבי לרנר, בועז דוידזון ואחרים – ישראלים, כמו גם אלון אבוטבול, שמגלם את הארכי-טרוריסט; הבמאי, בבק נפג'י, שבדי שמוצאו איראני; והכוכב, ג'רארד באטלר, סקוטי. נוסף לכך, הצילומים התרחשו ברובם במזרח אירופה, והציפייה של החזאים הקופתיים היא שהלהיט הפוטנציאלי ירשום את רוב הישגיו המסחריים מעבר לים ולא בארצות הברית.

      אז גם אם הנטייה היום היא לערבב את שמו של טראמפ בכל דבר, הפעם זה פחות מתאים. לכל היותר, אפשר להגיד כי "המטרה: לונדון" משקף את איך שזרים היו רוצים לראות את ארצות הברית ואת הנשיא שלה, אבל לא יותר מזה.

      המופרכות של הניתוחים הפוליטיים הבנאליים מפנה מקום לדיון ענייני יותר. האם הסרט עומד ביומרתו היחידה, להיות יומית קלאסית לחובבי אקשן חסרי יומרה? התשובה היא בהחלט כן. כמו "המטרה: הבית הלבן", גם ההמשכון הלונדוני מתגלה כמותחן פעולה רזה ומהנה, שיוצא נשכר בעיקר משני אלמנטים: חוסר העכבות של יוצריו, המאפשר לו להימנע מכל שמץ של תקינות עכשווית ולהפגיז באלימות פיזית ומילולית משולחת רסן ברוח שנות השמונים; והעוצמות של ג'רארד באטלר, כוכב פעולה אמיתי ולא מוערך דיו, שהכריזמה שלו משדרגת כעת גם את "מלחמת האלים".

      התסריט, כמובן, אינו מבריק במיוחד. הוא מבזבז את הרעיון המקורי היחיד שלו כבר ברבע השעה הראשונה, ומכאן והלאה גונב טוויסטים מ"הומלנד" וגם מוכיח שוב את החוק הקולנועי הנושן ולפיו אם יש בין הדמויות חפרפרת, כל ילד יוכל לנחש מיהי גם במרחק של קילומטר. אך הביצוע של כל זה אפקטיבי: הבימוי קצבי, תצוגות המשחק מלאות כוח והסרט עושה את העבודה בלי להתחכם ובלי לשעמם.

      כל זאת, על אף שהאמצעים כאן דלים. "המטרה: לונדון" מתגלה כשם קצת מטעה: אמנם מסתמנת הבטחה לספקטקל קולנועי שמחריב את האתרים המפורסמים של העיר בתשעים דקות, אך כבר בשלב מוקדם עוברת המצלמה לשוטט בסמטאות גנריות, במרתפים או בין ארבע קירות.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      אם יפיקו את "המטרה: מוסקבה" הוא בוודאי יוחלף במארק איווניר. אלון אבוטבול ב"המטרה: לונדון"

      כלומר, מעל הכל, "המטרה: לונדון" הוא שיעור בניצול מקסימלי של משאבים. הפקה שרובה צולמה במחסן אי שם בערבות בולגריה, ובכל זאת מצליחה להציב אקשן ראוי ולמכור עצמה כמותחן בינלאומי נוצץ: מעין גרסה קולנועית של "מיץ פירות" שבעצם מורכב ברובו מתרכיז.

      ומה עושים כשאלוהים נותן לך סירופ בטעם לימון? מכינים עוד ועוד לימונדה כמובן. המפיקים פיצחו את הנוסחה, ג'רארד באטלר נראה מספיק בכושר כדי לטרוף עוד עשרה אלון אבוטבולים לארוחת בוקר ואין שום סיבה שפס הייצור הזה לא ימשיך לפעול ולפלוט לעברנו בשנים הקרובות גם את "המטרה: מוסקבה" וכיוצא בזה. השאלה היחידה היא רק מה יקרה בעולם האמיתי, וכמה גופות ייספרו ברחובות אירופה עד אז.