(בסרטון: הטריילר של "בית הקלפים" עונה 4)
כמעט בלתי אפשרי להתחיל לדבר על העונה הרביעית של "בית הקלפים" (שזמינה לצפייה ב-yes, ב-HOT ובסלקום TV) מבלי להתייחס לטיימינג שבו הדרמה הפוליטית המסוגננת שבה אל חיינו. פוליטיקאים רבים התייחסו לאורך השנים לדמיון בין העולם הפיקטיבי שברא יוצר הסדרה בו ווילימון לבין המציאות, אבל ספק אם גם ווילימון עצמו חלם שהחפיפה תהיה מושלמת כל כך כפי שהיא מצטיירת כעת. השמיים המתקדרים ומנבאי הרעות מעל וושינגטון בפתיח המוכר כל כך של הסדרה, מקבילים היום לעלייתו המטאורית של דונלד טראמפ במירוץ אל נשיאות ארה"ב. על אף שטראמפ הוא רפובליקן ופרנק אנדרווד דמוקרט, מדובר למעשה באותו אדם. שניהם אופורטוניסטים, מונעים מנרקסיזם קיצוני ולא יבחלו גם בתכסיסים המלוכלכים ביותר כדי להגשים את יעדיהם. הוסיפו לכך את העובדה שהעונה החדשה מתחילה בדיוק במקום שבו הסתיימה קודמתה - הבחירות המוקדמות באיווה, ניו המפשייר ודרום קרוליינה - ופתאום קשה להבדיל בין מה שנראה על המסכים של נטפליקס ומה שקורה ב-CNN.
המפגש המרתק הזה בין פנטזיה ומציאות משחק ישירות לטובת הקו החדש שמבקש ווילימון להתוות לסדרה. "בית הקלפים" החלה את דרכה כקרקס של איש אחד. פרנק אנדרווד, מצליף המפלגה הסליזי והערמומי, הזמין אותנו לשבת בשורה הראשונה של מגרש המשחקים שלו בוושינגטון ולצפות בו עושה בכולם כרצונו. קסמה של הסדרה נח כולו על כתפי הוואן ליינרים השנונים, הקריצות למצלמה והתחבולות שבעזרתן טיפס במהירות אל פסגת שאיפותיו. העונה השלישית מצאה את פרנק בקצה הסולם - החדר הסגלגל. ניסיונותיו להבין את מצבו החדש ולשרוד לשמור על מקומו בצמרת, הקבילו לניסיונותיה של הסדרה למצוא מטרה חדשה לחתור אליה אחרי שהפכה ללהיט. אשתקד זה הצליח באופן חלקי בלבד, בעיקר בגלל הבריחה של ווילימון בחלקים לא מעטים של העונה משני גיבוריו, פרנק וקלייר, והניסיון למצוא עניין בדמויות וסיפורי משנה לא אפויים.
המאפיין הבולט ביותר של העונה החדשה הוא החזרה של "בית הקלפים" למקורות בכל הנוגע לפוקוס. אחרי הסיום הדרמטי של העונה הקודמת, המתיחות בין קלייר ופרנק נותנת את הטון בשינוי הכיוון של הסדרה מבידור להמונים לריאליזם קדורני. כבר בעונה השלישית החל פרנק להבין שבמגרש של הגדולים הוא אינו עוד האלפא דוג שהתרגל להיות, אלא שעד כה לא קם לו יריב שמכיר אותו כל כך - יריב שמשתווה אליו לא רק ביצירתיות וביעילות, אלא בעיקר באמביציה לחתור לצמרת בכל מחיר. קלייר היא הדמות שעברה את התהפוכות המשמעותיות ביותר בסדרה עד כה. משחקנית משנה במעלליו של פרנק בתחילת הדרך, לשותפה, קוראת תיגר ועד למעמד שבו כוחה מאפיל על שלו. הדומיננטיות הזו של קלייר מאפשרת לדמויות משנה אחרות לזהור לצדה ולתרגם את שאיפותיהן כדי להציב את עצמן על מגרש המשחקים. וכך, הניסיון שכשל בעונה הקודמת מצליח בעונה הנוכחית. סביב הציר של פרנק וקלייר מוצאים את מקומם שחקנים חדשים וותיקים, שמעניקים נפח לסדרה מבלי לפגוע באיכותה.
ושוב, במקרה או שלא, רובן של הדמויות המובילות בעונה החדשה הן נשים. דווקא בתקופה שבה אישה מהווה את התקווה הגדולה של הליברלים והמתונים בארה"ב להינצל מהצונאמי של טראמפ, נכנסות אל התמונה של העונה הנוכחית שלל דמויות מוצלחות. אל הת'ר דנבאר (אליזבת מארוול), התובעת שהפכה למועמדת מול פרנק בבחירות המוקדמות, וג'קי שארפ (מולי פרקר הנהדרת), בת הטיפוחים השאפתנית שמורדת בפרנק ושואפת לצאת לדרך משלה, מצטרפות בעונה הנוכחית גם נב קמפבל בתפקיד אסטרטגית פוליטית מבריקה, אמה של קלייר, אליזבת (אלן בורסטין בתפקיד נהדר), שמספקת רקע מסקרן על מקורותיה של קלייר והאופן שבו התעצבה דמותה, ודמויות נוספות, שלכולן כך נדמה מכנה משותף אחד: שליטה במושכות. העונה הרביעית של "בית הקלפים" היא זו שבה מוקד הכוח בוושינגטון עובר מהגברים מדושני העונג לנשים מחושבות ומסוגננות. לא תמיד הן מנצחות את הקרבות שלהן, אבל נוכחותן נוסכת בסדרה רוח חדשה ומסייעת לה רבות בתהליך התבגרותה.
הנקודה הזו חשובה מפני שהשלמת המהפך של "בית הקלפים" משנה אותה כמעט לחלוטין מהסדרה שמעריציה למדו להכיר. הנטייה שלה להפגיז בטוויסטים תיאטרליים ולהתחיל הכי חזק שאפשר כבר בזינוק מהאדנים בפרקים הראשונים, לא קיימת עוד. סמל הזיהוי הגדול ביותר שלה - פנייתו הבלתי אמצעית של פרנק אל הצופים - נעלם כמעט לחלוטין. התוצאה היא דרמה איטית ומחושבת יותר שבה כיפופי הידיים נעשים צמודים וקשים הרבה יותר והתגמולים בדמות רגעי שיא הופכים נדירים הרבה יותר. הסדרה לוקחת את הזמן שלה בבניית הקונפליקטים ולא ממהרת להכריז על מנצח. יהיו מי שיקבלו את השינוי הזה באכזבה וימחו על תום עידן הכיף והקריצות למצלמה, אולם מי שיבחרו להתבגר עם הסדרה ימצאו שהמהפך הזה מעניק לה את האפשרות להסתכל בעיניים של דרמות מובילות אחרות מבלי למצמץ או להתנצל על ילדותיותה.
נושא מרכזי נוסף שעומד במוקד העונה הרביעית של "בית הקלפים" הוא שדי העבר שחוזרים לרדוף את הגיבורים. מצד אחד זה אומר שתצטרכו להגיע אליה מוכנים, כולל שליטה בדמויות שנעלמו מהסדרה מזה זמן רב ופרטי מידע חשובים שנותרו בצל. מנגד, החיבור הזה בין עבר והווה מניב את הרגעים הטובים ביותר של העונה (לפחות נכון לששת הפרקים הראשונים, שעל פיהם נכתבה הביקורת הזאת), והם מתרחשים בשלל דרכים יצירתיות ומספקות למדי, וזה הכי הרבה שניתן לומר בלי להיגרר לספוילרים. החיבור הזה לא היה עובד כמובן בלי רובין רייט וקווין ספייסי, שמשדרגים העונה את יכולות המשחק שלהם עוד מעבר לרמה הגבוהה שאליה הרגילו אותנו. רייט גם ביימה את פרקים 3 ו-4 שהיו הטובים יותר מבין ששת הפרקים הראשונים.
השינוי הדרמטי בטון ובמאזן הכוחות של "בית הקלפים" הוא נקודת סיום מרשימה עבור בו ווילימון, שכבר הודיע כי לא ישוב לעונה החמישית שכבר הוזמנה על ידי נטפליקס. אקורד הסיום שלו מדגיש את הצדדים האסתטיים (כולל הצילומים הסימטריים ותנועות המצלמה האיטיות המאפיינות כל כך את דיוויד פינצ'ר, שהשפעתו מלווה את הסדרה על אף שסיים את חלקו בה כבר בעונה הראשונה), כמו גם את התסריט המעניין ביותר שסיפקה הסדרה עד כה. דווקא אחרי שהפכה את שבירת הקיר הרביעי לפופולרית שוב בהוליווד, מותירה "בית הקלפים" את הכלי הזה בצד וממלאת את החלל בשלל דמויות ומאבקי כוחות מסקרנים. כולם סובבים יחד את האנדרוודים - הדימוי הטלוויזיוני הטוב ביותר לקרב הפוליטי שאליו מתכווננת אמריקה בחודשים הקרובים. ואם הבחירות הללו עומדות להיות מרתקות כמו העונה הזו, כנראה שאמריקה באמת חוזרת להיות נפלאה שוב.