ידעתי שפופאי פייגלע מהרגע הראשון

אינני ממעריציו המושבעים של אטום אגויאן. דינמיקת היחסים סרט-צופה נראית לי תמיד מאותגרת בסרטיו. אם נמשיל את הליך הצפייה בקולנוע למרדף תמידי של הצופה אחר הסרט ומשמעותו המלאה, ונקבע כי במצב האידיאלי הסרט תמיד מקדים את הצופה בכמה צעדים, לא פותח פער גדול מדי ולעולם אינו מניח לצופה להשיגו, הרי שסרטיו של אגויאן ("אקזוטיקה", "המתיקות שאחרי") נוהגים לפתוח פער גדול מדי בהתחלה, ואז, לאחר ריצה מאומצת ("אז רגע, זה האבא שלה? מה הוא עושה עליה?"), לפתע נחלשים ונשארים הרחק מאחורי המחשבות השועטות קדימה ("בוודאי מסר חברתי אנטי-פטריארכלי. לנושא הבא בבקשה!").

ולמרות זאת, יש דברים שחייבים להיאמר לזכותו של אגויאן. הוא עושה סרטים עם כבוד, משיב להם את ההילה של פעם, של גארבו ובוגארט. יש לו סבלנות, עשייה מדוקדקת ושפה ויזואלית חזקה מאוד, כזו המשתמשת בשוטים ארוכים ואיטיים וחורצת לשון לקולנוע החדש, "הווידאו קליפי".

הדקדוק הקולנועי הפנימי של "המסע של פלישיה" זהה לזה של סרטיו הקודמים של אגויאן. זהו סרט איטי, נעים מאוד לעין ובעיקר אחד שהכינוי "סרט רוצח סדרתי" רק יחטא לו. פלישיה (איליין קסידי) היא נערה אירית שנכנסה להריון, גורשה מביתה ויצאה לתור אחר אהובה האנגלי שזנח אותה וחזר למולדתו. במהלך החיפוש היא פוגשת במר הילדיטץ' (בוב הוסקינס), גבר מבוגר וחביב המציע לה את עזרתו. כדי לא לקלקל, אשאיר לכם לגלות את המשך המסע שעוברת פלישיה. אבל אומר זאת – זהו ללא ספק סרטו הטוב ביותר של אגויאן.

הפעם אגויאן שולט היטב בניווט העלילה ורבדיה, יודע לחלק נכון את המסרים כך שלא יווצר עומס גדול מדי בהתחלה, ואף לא התרוקנות מתוכן לקראת הסיום. בכל פעם שתחושו שהכל ברור ונהיר לכם, יתעשר הסרט במשמעויות חדשות וימשיך להקדים אתכם בכמה צעדים. הרובד הראשוני מציג מותחן פסיכולוגי. עמוק יותר ניתן למצוא תובנות על בדידות, כפייתיות, גסטרונומיה, יחסים במשפחה, תסביך אדיפוס ואפילו היבטים תיאולוגיים-נוצריים. העולם הוויזואלי – כמנהגו של אגויאן - רגוע ושקט, מסתיר מאחוריו דיסוננציות קלות המרמזות על המתרחש תחת פני השטח. אגויאן מצטט היצ'קוק ומוסיף זינגים משלו, מביים את בוב הוסקינס באחד מתפקידי חייו (ואיזו קריירה מפוארת יש להוסקינס!), ואחראי, מן הסתם, גם לבחירת איליין קאסידי, השחקנית הכי טבעית שתראו השנה בקולנוע. חייבים לראות.