רק אל תגידו שתקיעת דגל בישבן היא לא אמנות. דעה

תיאטרון השאנז אליזה בפריז ידוע בשני דברים. הדבר הראשון הוא שלמרות שמו, הוא בכלל לא נמצא בשדרות האליזה. הדבר השני הוא שהתיאטרון אירח את הבכורה של מופע הבלט המהפכני "פולחן האביב" של המלחין הרוסי איגור סטרווינסקי. ב-29 במאי 1913 האולם היה מפוצץ, לא היה כיסא פנוי ואנשים הצטופפו גם במעברים ועל המדרגות כדי לצפות במופע המדובר. ואז החלה ההופעה – והמהומה. לא ברור אם זו היתה הכוריאוגרפיה הפרובוקטיבית או המוזיקה הברוטלית, אבל הקהל זעם. "זה היה ניסיון להרוס מוזיקה בצורה אמנותית", טען אחד ממבקרי המוזיקה של פריז בבוקר שאחרי, "חלק מהקהל התלהב, וחלק חשב שמדובר בחילול השם". הצופים החלו לזרוק חפצים לכיוון הבמה בניסיון לעצור את ההופעה, והמשטרה נאלצה להתערב ו-40 צופים הוצאו בכוח מן האולם, בעוד רבים עזבו מרצונם. היום נחשב סטרווינסקי לאחד מגדולי המלחינים בתקופה הנאו-קלאסית, ומה שנחשבה אז ליצירה פרובוקטיבית, נחשבת היום ליצירה פורצת דרך בז'אנר.

אריאל ברונז הוא לא סטרווינסקי. ההשוואה הזאת לא מוציאה טוב אף אחד מהם. ובכל זאת, קל להיזכר בהתפרעות ההיא בפריז כשרואים את תיעוד מופע האוונגרד שלו בוועידת "הארץ" לתרבות, שנגמר בהחדרת דגל ישראל לפי הטבעת של האמן (מצטער, זאת הדרך הכי נקייה שיכולתי לכתוב את זה). לקהל קשה לראות משהו שהוא לא רגיל, והוא מגיב בהתאם. ככה זה היה ב-1913, וככה ב-2016.

תקראו לו פרובוקטור, תקראו לו מגעיל, תקראו לו עבריין אם הוא עבר על החוק – אבל אל תגידו שזאת לא אמנות. כן, אריאל ברונז, זה שלנצח ייזכר כבחור עם הדגל בתחת, יצר אמנות על הבמה. לא מאמינים? בואו נקרא רגע יחד את ההגדרה הויקיפדית של המילה: "אמנות הוא שם כולל לפעילויות האנושיות שאינן נעשות על פי תבנית פעולה קבועה, מחייבת ומוגדרת מראש, אלא נתונה לשיקול דעתו, פרשנותו ויצירתיותו של האמן". לא ניכנס לוויכוח פילוסופי לגבי "מה הופך אדם לאמן" אבל נסכים עם זה שמדובר במושג די מופשט. פרנק סינטרה הוא אמן שירה, סטף קרי הוא אמן כדורסל, גורדון רמזי הוא אמן בישול ואריאל ברונז הוא אמן פרובוקציות.

חשוב לציין שהרגע האנאלי של המופע לא נראה מתוכנן, ולפחות לפי הסרטון שפרסם אתמול "הארץ" הוא הגיע כתגובה לניסיונות להוריד אותו מהבמה מצד הקהל והמארגנים. לפני שהוא תקע לעצמו סמל לאומי בפי הטבעת, אריאל ברונז זכה לקריאות בוז על מופע אוונגרדי קשה לעיכול. זה היה קשה לצפייה, זה היה אלים, זה היה בוטה וזה גרם לקהל להרגיש משהו. וזה בדיוק מה שאמנות צריכה לעשות – לגרום לקהל להרגיש. אפילו אם ההרגשה היא חוסר נוחות או גועל.

אפשר להתפלסף שעות על הקשר בין קהל לאמן, אבל לא מספיק לשפוט את תגובת הקהל כדי להתייחס לאמנות עצמה. אחרי שבוב דילן הפסיק לעשות מוזיקת פולק והתחיל לנגן מוזיקת רוק חשמלית – הקהל שלו הפנה לו עורף. הסרט "Don't Look Back" של הבמאי ד.א. פניבייקר תיעד את סיבוב ההופעות של דילן באנגליה בשנת 1965, שם הוא זכה לקריאות בוז מהקהל במקרה הטוב, ונטישה המונית של הצופים במקרה הרע. היום ברור שהמוזיקה שעשה דילן באמצע שנות השישים היא הטובה ביותר בקריירה שלו, והמוזיקה שיצר באותם שנים היא המשפיעה בתולדות הרוק.

כמובן שזו זכותו של הצופה לצאת באמצע הופעה אם הוא סובל (מומלץ, למען הנימוס, לעשות את זה בשקט ובלי להפריע לשאר הצופים), לא משנה אם על הבמה מנגנים את "Like a Rolling Stone" או סוחטים תפוזים – אבל דווקא בכנס תרבותי שכולו היה בסימן עצמאות ליוצרים, חופש הביטוי והתנגדות לסתימת הפיות לכאורה של השרה מירי רגב – הצביעות זעקה לשמיים הרבה יותר מקריאות הבוז של הקהל. אבל כמובן שהרבה יותר קל ומעניין לדבר על הדגל שתקוע בתחת, לתפארת מדינת ישראל.