הפרגיות

היא זכתה בפרס האמן החדש בטקס של MTV. היא מכרה פלטינה משולשת בכלום זמן, האלבום שלה התנחל בין שלושת הגדולים של בילבורד. היא כיסחה את המצעדים משהו כמו 12 שבועות עם הלהיט שלה, “Complicated", שנכנס לרוטציה היסטרית באותה התחנה מהמשפט הראשון.

קוראים לה אווריל לאבין, היא באה מאיזה חור באונטריו, קנדה. בגיל 16 היא פגשה בניו יורק את אנטוניו "אל.איי" ריד, האיש שמנהל את חברת התקליטים אריסטה. הוא התרשם, קלט בטח את הפוטנציאל השיווקי המטורף, והעיף אותה לדירה משלה במנהטן. אתה נמצא בעמדה טובה כשהבוס של חברת התקליטים שלך הופך להיות המפיק בפועל של האלבום שלך, ועל לאבין הורעפו כמויות של מפיקים זכרים ומנוסים, שהתיישבו לכתוב איתה כל מיני שירים. כמובן שהיו גם כל מיני חילוקי דעות, ובסופו של דבר נשארה אווריל רק עם מי שהיא היתה מרוצה איתו, ושאיפשר לה את החופש המוזיקלי שלה וכאלה, ובגיל 17 כבר יצא לה אלבום הבכורה, "Let Go", שכאמור הצליח מאוד.

לאבין היא השיבוט המוזיקלי המושלם למתבגר של היום, שלא יודע להחליט מה הוא יותר אוהב – להקות כמו ניקלבק, מוזיקאים כמו ג'סטין טימברלייק, או פרסומות לטלפונים סלולריים. אווריל חביבתנו מגלמת את גן עדן – היא מכריזה על עצמה כסקייטרית-פאנקית (אבל התלבושות זה היא, לא הסטייליסט), היא די כוסית, היא אוהבת פאנק-פופ-מסטיק-מהרצפה ברמה של בלינק 182, סאם 41 ובאולינג פור סופ, ויש לה את התיק הזה שהיא גם מושפעת כאילו מאלאניס מוריסט, אחותה למדינה, מה שעוזר בסופו של דבר למקם אותה כמעין יוצרת רוק, סינגר סונגרייטר.

אני מצטער לאכזב את כל הפדופילים, והרי ידוע שבזה העניין, אבל בספטבר מלאו לאווריל 18. היא מושלמת, אני שוב חוזר על כך, משום שהתודעה האמנותית שלה צמחה בחלק השני של הניינטיז. היא כביכול ירדה קצת על בריטני בעיתונות, אבל זה סתם היה גימיק (האמת שהיא ירדה רק על הדרך שבה בריטני מתלבשת, משהו כמו "אני בחיים לא אלבש להופעות בגדים שלא הייתי יכולה ללכת איתם לביצפר. מה היא עושה עם חזייה, כאילו?"). כל היופי כאן הוא שמדובר ביישות שצומחת מביצת הפופ הכי מוכתב והכי חסר אמינות, כותבת שירים משל עצמה, ומעניקה תוקף חדש ומגניב לאותם השטיקים. כבר לא צריך לייצר את זה, הטין פופ הזה מגיע למפיקים עכשיו כשהוא כמעט מוכן.

האלבום עצמו הוא מחורבן ברמות, וחבל, כי אם הוא לא היה כזה מעצבן אולי הייתי שומע אותו קצת. יכול היה להיות נעים להתבוסס בזעם הנעורים המסונתז הזה. לאבין מושפעת מאלאניס, בעיקר באופן שבו היא משחררת את הפראזות שלה בבתים, אבל תכל'ס היא ממש מזכירה את פינק, ולא רק ב"קומפליקייטד", שממש גנוב ממנה. יש לה בקול את רעד הצ'יפמאנק הזה, השמור בדרך כלל ללהקות בנים (ובלי שום קשר, זיהיתי השפעות קשות של קראנבריז בתוך הבליל), והיא קוראת פעמיים להורים שלה "גאיז" בתודות. ההפקה המוזיקלית מקושקשת קשות, הגיטרות טיפשות, וכל הזמן משובצים כל מיני סקרצ'ים מצחיקים.

עם אופק מוזיקלי שמסתיים בלהקות כמו סטיינד, הרוק של לאבין יכול להתנהל ללא הפרעה בעולם שגיבוריו הם כריסטינה אגילרה. ואני מניח שזה עובד גם הפוך. אני בטוח שכשכריסטינה אגילרה, שהיא די בגילי, יוצאת מאחת מהתמוטטויות העצבים שלה, היא שמה את הדיסק של אווריל לאבין בפול ווליום, ואז מרגישה ממש רבליוס. חוץ מ"קומפליקייטד" יש פה עוד איזה שני שירים שיכולים להיות להיטים ענקיים (אבל מה אני יודע, אני ממש לא מבין מה עובר על הנוער). אתם יכולים לבדוק את "מובייל" ואת "סקייטר בוי", שכבר יצא כסינגל נראה לי. הרשו לי לצטט ממנו קצת: "הי וואז א סקייטר בוי/ שי סייד לייטר בוי/ הי וואזנט גוד אינאף פור הר/ נאו היז א סופר סטאר/ סלאמינג און היז גיטאר...". אוי יה. והיא גם כותבת את שם השיר Sk8ter Boi, תאמינו או לא.

בגיל 18 אווריל לאבין היא הנציגה הבולטת ביותר של הזרם הנשי החדש ברוק. האלבום שלה נמצא עכשיו במקום השישי במצעד, 18 שבועות בפנים. מאחוריה מאיימת עליה אחת מישל בראנץ', בת גילה. כמעט אותו סיפור, קצת פחות מוכרת בינתיים, הרבה פחות כוסית, הרבה פחות תמונות להורדה באתר הבית. המוזיקה שלה קצת פחות מעצבנת – אני אוהב אותה יותר. וגם לאירופאים יש את שלהם. בחורונת איטלקיה בשם אליסה. מאחוריה כבר שלושה אלבומים במולדת, היא חובבת את וויטני ומדונה כמעט כמו שהיא אוהבת אולסטארים ירוקים ואת אוזי אוסבורן. שלא לדבר על זה שהיא - כמובן - חולה על אלאניס מוריסט. האלבום הבינלאומי והסתמי שלה הוא כבר הרבה פחות נוראי משל לאבין, אבל גם חסר את השארם שלה. אחרי הכל, אליסה היא בת 25, וזה כבר די זקן (ומצד שני תראו את בון ג'ובי, איך הוא עדיין כזה כלי והוא בערך בן מאתיים. זה הכל משוביניזם).


* "Avril Lavigne - "Let Go, הד ארצי
* Elisa - "Elisa", nmc
* "Michelle Branch - "The Spirit Room, הד ארצי