זה לא סוד שאחד הדברים הקשים ביותר בלהיות אמן מצליח הוא לעמוד בציפיות, להצליח לטפס במדרגות הפירמידה שבנית. עבור ניק הורנבי אחד הסופרים המצליחים והפופולריים בעולם גם היום המשימה הזו סבוכה עוד יותר: מעבר לרצון קוראיו לקבל ספר מוצלח נוסף, הוא לנצח יעמוד בצל שני ספריו הראשונים - "קדחת המגרש" המונומנטלי ו"נאמנות גבוהה" המבריק. לאורך השנים הוכיח שוב ושוב שהוא מסוגל לשחזר חלק מהקסם ההוא, ובנה לעצמו קהל מעריצים רחב (עליו נמנה גם כותב שורות אלה) ששותה בשמחה את כל מה שהוא מציע. מעולה או קצת פחות מעולה מעטים האנשים שיודעים לעשות את מה שניק הורנבי עושה.
ובכן, "מצחיקונת", הרומן השמיני פרי עטו, לא ממש מצליח לעמוד בציפיות. גיבורת הספר היא ברברה פארקר, שזוכה בתחרות מלכת היופי של בלאקפול אך מוותרת על הכתר ועל חייה האפורים כדי לעבור ללונדון ולהיות לוסיל בול או לכל הפחות משהו שקרוב לזה. ברברה רוצה להצחיק, רוצה להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת להצחיק אנשים, ובהתחלה זה ממש לא מצליח: היא עובדת במחלקת הקוסמטיקה של חנות כלבו גדולה, חולקת דירה עם שותפה דכאונית, הולכת לאודישנים שלא רואים בה הרבה מעבר לשיער בלונדיני וחזה גדול, ומחליטה לשנות את שמה לסופי כדי להתחיל באמת בדרך חדשה.
כל זה משתנה כשהיא פוגשת בביל וטוני, צמד כותבים נערצים שמחליטים ללהק אותה לתפקיד הראשי בסדרה חדשה בשם "ברברה (וג'ים)". בבת אחת הופכת סופי לכוכבת-על ומרגישה שלמה עם חייה: היא מוקפת באנשים יצירתיים שהיא אוהבת, עושה את הדבר שמשב לה אושר ומחדדת את שאיפותיה המקצועיות והאישיות.
הדיאלוגים של הורנבי משעשעים, כי מעטים הם הסופרים בני ימינו שמסוגלים לכתוב דיאלוגים מרובי-משתתפים בצורה טובה ממנו, אך די במהרה צצה הבעיה המשמעותית ביותר של "מצחיקונת": מה שעבד כל כך טוב ב"ארוכה הדרך למטה" עובד הרבה פחות טוב הפעם. האנסמבל מורכב גם מכמה דמויות לא מעניינות כלל, דמויות שקצת מזכירות אחת את השנייה ולא מצדיקות את הרצון של הורנבי לעסוק גם בהן (כשם שהוא נוהג לעשות), מעבר לדמות הראשית.
"מצחיקונת" הוא סוג של הומאז' לשנות החמישים והשישים בבריטניה למצבה המעורער של המדינה המדוכאת והעצורה, ולתרבות-האנטי שהחלה לבעבע בה. האזכורים של כוכבים קומיים מהתקופה ההיא לא יגידו דבר לחלק מהקוראים הישראלים, וכך גם התמונות (האמיתיות) המפוזרות בספר, שאמנם תורמות לתחושת האווירה ולאמינות הסיפור, אך לא הרבה יותר. בניגוד לספרים קודמים שלו, שהיו מאוד אישיים ובו בזמן גם מאוד אוניברסליים, זה הנוכחי לא מרגיש אישי או אוניברסלי כלל.
זהו לא ספר גרוע, כי ניק הורנבי מחזיק במספיק כישרון קומי כדי להפוך כמעט כל ספר לסביר, אולם, עם יד על הלב, קשה שלא לקבוע שמדובר באחד מספריו החלשים ביותר, גם אם מוציאים מהמשוואה את שני ספריו הראשונים, אליהם אף ספר שלו ככל הנראה כבר לא ישתווה. הוא לא בעל ערך כמו "על הילד" או "איך להיות טובים", לא שלם כמו "ארוכה הדרך למטה", ואפילו לא מחזיק בדמויות מעניינות כמו אלה שהיו ב"ג'ולייט, הגרסה העירומה". החדשות הטובות? ספרו הבא יהיה הרבה יותר טוב. לא ייתכן שלא.
"מצחיקונת"/ניק הורנבי. מאנגלית: גיא הרלינג. הוצאת מודן, 344 עמ'.