וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קראו את הפרק הראשון של "הניצוץ שבאפר"

13.3.2016 / 5:30

רומן הנוער שנבחר לספר הטוב ביותר של השנה מטעם "אמזון". דרכיהם של אליאס, צעיר ממעמד האדונים, ולאיה, צעיר ממעמד העבדים, מצטלבות באקדמיה הצבאית. המפגש ביניהם משנה את חייהם ואת תפיסותיהם לגבי המעמד האחר

הפשיטה
?אי?ה
אחי הגדול חוזר הביתה בחושך שלפני עלות השחר, כשאפילו רוחות הרפאים נחות. הוא מריח מפלדה ופחם ואש. ריח של האויב.

הוא משרבב את גוף הדחליל שלו דרך החלון, רגליו היחפות חרישיות על קנ?י הסוף. משב רוח מדברי חם חודר אחריו, מא?וושש בווילונות הרפויים. פנקס הסקיצות שלו נופל על הרצפה, והוא תוחף אותו אל מתחת לדרגש בבעיטה מהירה, כאילו היה נחש.

איפה היית, דארין? ב??ראש יש לי אומץ לשאול את השאלה, ודארין סומך עלי מספיק כדי להשיב עליה. למה אתה נעלם כל הזמן? למה, כשסבא וסבתא צריכים אותך? כשאני צריכה אותך?

מדי לילה, כבר שנתיים כמעט, אני רוצה לשאול. מדי לילה אין לי אומץ. נשאר לי אח אחד. אני לא רוצה שהוא ייאטם מולי כמו מול כולם.

אבל הלילה הזה שונה. אני יודעת מה יש בפנקס שלו. אני יודעת מה המשמעות של זה.

"את לא אמורה להיות ערה," לחישתו של דארין מנערת אותי מהמחשבות שלי. כמו חתול, הוא מזהה מלכודות – הוא ירש את זה מאימא שלנו. אני מתיישבת על הדרגש כשהוא מדליק את המנורה. אין טעם להעמיד פנים שאני יש?נה.
העוצר כבר התחיל, ושלושה סיורים עברו. דאגתי."
"אני יכול להתחמק מהחיילים, לאיה. התאמנתי הרבה." הוא מניח את הסנטר על הדרגש שלי ומחייך את חיוכה המתוק והעקום של אימא. המבט מו?כ?ר – זה המבט שלו כשאני מתעוררת מסיוט או כשנגמר הקמח. הכול יהיה בסדר, אומר המבט.

הוא לוקח את הספר שביד?י. "אס?פה ל?ילית" הוא קורא את שמו. "מפחיד. על מה זה?"

"רק התחלתי אותו. הוא על ג'ין –" אני משתתקת. חכם. חכם מאוד. הוא אוהב לשמוע סיפורים לא פחות משאני אוהבת לספר. "לא משנה. איפה היית? לסבא היו יותר מעשרה מטופלים הבוקר."

ואני החלפתי אותךכי הוא לא יכול לעשות כל כך הרבה לבד. ובגלל זה סבתא הייתה צריכה לארוז את הריבות של הסוחר לבדה. אבל היא לא הספיקה הכול. עכשיו הסוחר לא ישלם לנו, ונגווע ברעב בחורף, ולמה בשם שמים לא אכפת לך?
אני אומרת את הדברים האלה ב??ראש. החיוך כבר נמחק מהפנים של דארין.

"אני לא מתאים להיות רופא," הוא אומר. "סבא יודע."
הייתי מוותרת, אבל אני חושבת איך סבא קרס הבוקר. אני חושבת על הפנקס.

"סבא וסבתא סומכים עליך. לפחות תדבר איתם. כבר עברו חודשים."

אני מחכה שיגיד לי שאני לא מבינה. שאני צריכה לעזוב אותו. אבל הוא רק מטלטל את הראש, נופל על הדרגש שלו ועוצם עיניים כאילו אין לו חשק לענות.

"ראיתי את הרישומים שלך." המילים בורחות לי מהפה, ודארין מזדקף מיד, פניו קשים כאבן. "לא חיטטתי," אני אומרת. "דף אחד נפל. מצאתי אותו כשהחלפתי את קני הסוף על הרצפה הבוקר."

"סיפרת לסבתא וסבא? הם ראו?"
"לא, אבל -"
"לאיה, תקשיבי." לכל הרוחות, אני לא רוצה לשמוע את זה. אני לא רוצה לשמוע את התירוצים שלו. "מה שראית מסוכן," הוא אומר. "אסור לך לספר לאף אחד. אף פעם. לא רק החיים שלי בסכנה. יש אחרים -"

"אתה עובד בשביל האימפריה, דארין? אתה עובד בשביל עם-הלוחמים?" הוא שותק. נדמה לי שאני רואה את התשובה בעיניים שלו, ויש לי בחילה. אחי בוגד בעם שלו? אחי עבר לצד האימפריה?

אילו היה אוגר תבואה, או מוכר ספרים, או מלמד ילדים לקרוא, הייתי מבינה. הייתי גאה בו, כי הוא עושה דברים שלי אין אומץ לעשות. האימפריה יוצאת לפשיטות, כולאת והורגת על "פשעים" כאלה, אבל ללמד ילדה בת שש לקרוא, זה לא מעשה רע – לא בעיני בני עמי, ע?ם המלומדים.

seperator

אבל מה שדארין עשה מגעיל. זאת בגידה.
"האימפריה הרגה את ההורים שלנו," אני לוחשת. "את אחותנו."

אני רוצה לצעוק עליו, אבל המילים נתקעות לי בגרון. עם-הלוחמים כבש את ארצות המלומדים לפני חמש מאות שנה, ומאז רק הם דיכאו וש?עבדו אותנו. בעבר היו באימפריית המלומדים האוניברסיטאות והס?פריות המעולות ביותר בעולם. היום, רוב בני עמנו לא יודעים להבדיל בין בית ספר למחסן נשק.

"איך אתה יכול להיות לצד הלוחמים? איך, דארין?"
"זה לא מה שאת חושבת, לאיה. אני אסביר הכול, אבל –"
הוא נעצר פתאום, ידו משתיקה אותי בתנועה חדה כשאני מבקשת את ההסבר שהבטיח. הוא מטה ראש לעבר החלון.
דרך הקירות הדקים אני שומעת את הנחירות של סבא, את סבתא זזה בשנתה, קינה של יונה הומה. קולות מו?כ?רים. קולות של בית.

דארין שומע משהו אחר. הדם אוזל מפניו, ובעיניו ה?בזק של א?ימה. "לאיה," הוא אומר, "פשיטה."

"אבל אם אתה עובד בשביל האימפריה – אז למה החיילים פושטים עלינו?

"אני לא עובד בשבילם." הוא נשמע רגוע. יותר רגוע ממני. "תסתירי את הפנקס. זה מה שהם רוצים. בשביל זה הם באו."

ואז הוא יוצא מבעד לדלת, ואני לבד. רגלי היחפות נעות כמו סירופ סמיך, ידי כמו גושי עץ. מהר, לאיה!

בדרך כלל פשיטות האימפריה נעשות בצהריים. החיילים רוצים שאמהות וילדים של המלומדים יצפו במתרחש. הם רוצים שאבות ואחים יראו איך משפחה של אחר נלקחת לעבדות. הפשיטות האלה נוראות, אבל פשיטות הלילה גרועות מהן. פשיטות הלילה נערכות כשהאימפריה לא רוצה עדים.
אני תוהה אם זה אמיתי. אם זה סיוט. זה אמיתי, לאיה. זוזי.
אני זורקת את המחברת דרך החלון אל גדר שיחים. זה מקום מסתור עלוב, אבל אין לי זמן. סבתא נכנסת לחדרי בצליעה. ידיה, היציבות כל כך כשהיא בוחשת סירי ריבה או קולעת לי צמות, מרפרפות כציפורים תזזיתיות, מאיצות בי נואשות לנוע מהר יותר.

היא מושכת אותי למסדרון. דארין עומד עם סבא ליד הדלת האחורית. שערו הלבן של סבא מפוזר כערימת קש ובגדיו מקומטים, אבל קמטי פניו העמוקים לא ישנוניים. הוא ממלמל משהו לאחי, ואז מוסר לו את סכין המטבח הגדול ביותר של סבתא. אני לא יודעת למחה הוא טורח. מול פלדת ס?רה של להב הלוחמים, הסכין רק יתרסק.

seperator

את ודארין, צאו דרך החצר האחורית," אומרת סבתא, ועיניה מזנקות מחלון לחלון. "הם עוד לא כיתרו את הבית."
לא. לא. לא. "סבתא," אני לוחשת את שמה, כושלת כשהיא דוחפת אותי לעבר סבא.

"תסתתרו בקצה המזרחי של הרובע –" המשפט שלה נקטע בחנק, עיניה על החלון הקדמי. דרך הווילונות המהוהים אני מבחינה בהבזק של פנים כסופים, חלקים. הבטן שלי מתכווצת.
"מ?ס?כה," אומרת סבתא. "הם הביאו מסכה. לכי, לאיה. לפני שהוא ייכנס."

"מה איתך? מה עם סבא?"
"אנחנו נעכב אותם." סבא דוחף אותי בעדינות דרך הדלת. "שמרי היטב על סודותייך, אהובה. תקשיבי לדארין. הוא ישמור עלייך. לכו."

צלו הצנום של דארין נח עלי, והוא אוחז בידי כשהדלת נסגרת מאחורינו. הוא מתכופף כדי להתמזג עם הלילה החמים, נע חרש על החול הפזור בחצר האחורית בביטחון שמעורר בי קנאה. אפילו שאני בת שבע-עשרה, מבוגרת מספיק לשלוט בפחד, אני נאחזת בידו כאילו היא הדבר המוצק היחיד בעולם הזה.

אני לא עובד בשבילם, דארין אמר. אז בשביל מי הוא עובד?
איכשהו הוא הצליח להתקרב מספיק אל כבשני ס?רה כדי לצייר בפרטי פרטים את תהליך היצירה של הנכס היקר ביותר של האימפריה: החרבות המעוקלות הבלתי שבירות, שיכולות לחתוך שלושה אנשים במכה אחת.

לפני חמש מאות שנה התרסקו שורות המלומדים מול כוח הפלישה של הלוחמים כי להבי הנשקים שלנו נשברו מול הפלדה המחושלת שלהם. מאז ועד היום לא למדנו דבר בחרשו?ת פלדה. הלוחמים שומרים על סודותיהם כמו שקמצן אוגר זהב. כל מי שנתפס בסמוך לכבשנים בעיר בלי סיבה טובה – מלומד או לוחם – מסתכן בהוצאה להורג.
אם דארין לא משתף פעולה עם האימפריה, איך הוא התקרב לכבשני סרה? איך שמעו הלוחמים על הפנקס שלו?
מהצד השני של הבית חובט אגרוף בדלת הכניסה. מגפיים נעים בסך, פלדה מקרקשת. אני לוטשת מבט סביב בציפייה לראות את השריון הכסוף והגלימות האדומות של הלגיונרים של האימפריה, אבל החצר האחורית דוממת. אוויר הלילה הצח לא מצליח לעצור את הזיעה שניגרת לי על העורף. מרחוק אני שומעת הלמות תופים מ"הצוק השחור", בית הספר של המס?כות. הקול משחיז את הפחד שלי לחו?ד קשה שננעץ בליב?ה שלי. האימפריה לא שולחת את המפלצות כסופות הפנים האלה לסתם פשיטה.
החבטות על הדלת נשמעות שוב.
"בשם האימפריה," אומר קול רגוז, "אני תובע שתפתחו את הדלת."
דארין ואני קופאים יחד.
"לא נשמע כמו מסכה," לוחש דארין. המסכות מדברים ברכ?ו?ת במילים שחודרות אותך כא?בחת כחרב. בזמן שנדרש ללגיונר לדפוק על הדלת ולדקלם פקודה, מסכה כבר היה בתוך הבית, להביו מפ?לחים את כל מי שעומד בדרכו.
דארין פוגש את מבטי, ואני יודעת ששנינו חושבים על אותו הדבר. אם המסכה לא נמצא עם שאר החיילים ליד הדלת הקדמית, אז איפה הוא?
"אל תפחדי, לאיה," אומר דארין. "אני לא אתן לשום דבר לקרות לך."
אני רוצה להאמין לו, אבל הפחד כמו גיאות סוחף את קרסול?י מטה. אני חושבת על הזוג שגר בבית השכן: לפני שלושה שבועות הם עברו פשיטה, כלא ומכירה לעבדות. מבריחי ספרים, אמרו הלוחמים. חמישה ימים לאחר מכן הוציאו להורג את אחד המטופלים הזקנים ביותר של סבא, בן תשעים ושלוש שבקושי היה מסוגל ללכת. גרונו שוסף מאוזן עד אוזן בתוך ביתו. משתף פעולה עם המחתרת.
מה יעשו החיילים לסבתא ולסבא? יכלאו אותם? ימכרו אותם לעבדות?
יהרגו אותם?
אנחנו מגיעים לשער האחורי. דארין עומד על קצות האצבעות כדי לפתוח את הבריח, וקול חיכוך בסמטה מאחור עוצר אותו באחת. משב קל חולף, שולח ענן אבק לאוויר.
דארין דוחף אותי אל מאחוריו. מפרקי אצבעותיו לבנים סביב קת הסכין כשהשער נפתח בגניחה. א?ימה מזדחלת בעמוד השדרה שלי. אני מציצה לסמטה מעבר לכתפו של אחי.
אין שם דבר חוץ מנ?יע חול חרישי. שום דבר, רק פרץ רוח מזדמן, והחלונות המוגפים של שכנינו היש?נים.
אני נאנחת בהקלה ועוקפת את דארין.
ואז המסכה מגיח מתוך החושך ונכנס מבעד לשער.

עוד באותו נושא

קראו את הפרק הראשון של "ניצב כל הלילות" מאת הרפר לי

לכתבה המלאה

seperator

"הניצוץ שבאפר" / סבה טהיר, מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון, הוצאת כתר, 446 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully