פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זרות וזהות: "הרומאן המצרי" מגולל סיפור מיוחד ויפה על משפחה

      ספרה זוכה פרס ספיר של אורלי קסטל-בלום נטול קו עלילה ליניארי לגמרי, כמעט כמו קובץ סיפורים קצרים. התוצאה היא ספר אקלקטי לפרקים, שלא ממש עונה על שום סטנדרט ואולי משלם מחיר כלשהו בדרך, אך התוצאה הסופית בהחלט שווה את זה

      זרות וזהות: "הרומאן המצרי" מגולל סיפור מיוחד ויפה על משפחה
      צילום: עידו שחם | עריכה: נועה לוי | כתבת: טלי קיים

      לגיבורת ספרה ה-14 של כלת פרס ספיר הטריה אורלי קסטל בלום אין שם. כלומר, ניתן רק להניח שיש לה שם, אך לכל אורך "הרומאן המצרי", היא מכונה "הבת הגדולה" בלבד, משום ש"חרף למעלה מחמישים שנותיה היא עדיין לא בנתה לה זהות שלמה מחוץ למשפחה וראתה את עצמה בעיקר דרך עיני ויוויאן אמה". הבת הגדולה מתקיימת כמעט רק בהשוואה לשאר משפחתה בעלת השורשים המצרים, שראשיה עלו ארצה בשנות החמישים - אך במובנים רבים אחרים, כמעט כל דמות אחרת בספר הסמי-אוטוביוגרפי של קסטל בלום מושפעת ומשפיעה על זו שמלפניה ומאחוריה ומצדדיה, כשם שקורה לא פעם בסיפורי משפחה.

      לא חסרות דמויות ב"הרומאן המצרי", ומעט מאוד מהן סתמיות או משעממות – דבר ראוי לציון כשמדובר באנסמבל כה רחב. קסטל בלום מאפיינת את דמויותיה לעילא ולעילא, ולא מדובר כאן רק על להפוך כמעט כל אחת מהן לפגיעה ואנושית בצורתה, כי אם גם לייחודית. אותה ויוויאן, למשל, לא אומרת שלום לאנשים – לא בעבודה ולא בבית, מתוך פרינציפ. "לשתי בנותיה לא רק שלא אמרה שלום, אלא התחילה איתן שיחות באיזו מלת לוואי, או במלת יחס ובעקבותיה מושא עקיף, שהיה בעצם העיקר מבחינתה, כלומר הנושא. לפעמים היתה מתחילה משפט במה שבא אחרי נקודתיים, ומבלי לציין מה שהיה לפניהן, כאילו היא מצפה מהן להצטרף אל זרם-התודעה שלה, שהרי הוא היחיד שקיים".

      אורלי קסטל-בלום, פרס ספיר, הרומאן המצרי (דרור עינב)
      אורלי קסטל בלום מקבלת את פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס (צילום: דרור עינב)

      אדל, אולי הדמות הטובה ביותר בספר, לא אוהבת את הצהוב של הביצה הקשה, "וסיפרה לכולם בגרעין המצרי בקיבוץ, שהיא חצי אשכנזייה. בחדר האוכל נתנו לה שתי ביצים, כי ידעו שהיא אוכלת רק את הלבן. את הצהובים היתה מעבירה לבעלה, גיסה לעתיד של ויוויאן. ויוויאן לא הבינה מה הקשר בין העובדה שהיא חצי-אשכנזייה, לבין זה שהיא לא אוהבת את הצהוב של הביצה, אבל אדל היתה מציינת תמיד בחדר-האוכל את שתי העובדות האלה בסמיכות". גם דמויות המשנה – דמויות שצצות ומיד נעלמות – מסקרנות עד מאוד. מעניינות במיוחד המורה לכלכלת בית, ניצולת שואה, ש"יש לספוג את מעלליה אחרי מה שעוללו לה", א?שרת המוכרת בתחנת היילו, ופריד אל עמרווי, שמאבד את מרבית כספו ושפיותו אחרי האביב הערבי במצרים ומתחיל לעבוד בגן החיות הגוסס של קהיר, ואחראי אולי על אחד המשפטים היפים ביותר בספר: "העולם השתנה, אמר לעצמו, וצריך לצפות מאנשים להרבה פחות".

      קסטל בלום משתדלת לעסוק בשינוי הזה של העולם דרך עיניה של משפחת קאשתיל בראי ההיסטוריה. "הרומאן המצרי" קופץ בין תקופות זמן שונות לגמרי – מגירוש ספרד ועד גירוש המשפחה מקיבוץ עין שמר, דרך גירושים סמליים יותר ועד ימינו אנו – ואין לו קו עלילה ליניארי לגמרי, עם 15 פרקים שכמעט היו יכולים לעמוד בכוחות עצמם, כמו בקובץ סיפורים קצרים. התוצאה היא ספר אקלקטי לפרקים, שלא ממש עונה על שום סטנדרט ואולי משלם מחיר כלשהו בדרך, אך התוצאה הסופית בהחלט שווה את זה.

      זהו ספר על איך להשתלב ולא להשתלב, על זרות וזהות, על משפחה, על איך מה שקרה פעם משפיע על מה שקורה היום, ועל איך מה שקורה היום משפיע על מחר – על סיבות ותוצאות, ביצים ותרנגולות, גנים וסביבה. ודומה כאילו אף ששורשי המשפחה נטועים עמוק במצרים, יש מעט נושאים בישראליות שלא נבחנים כאן, לא פעם בביקורת מרומזת. בשורה התחתונה, תתקשו למצוא סיפורי משפחה מיוחדים או טובים יותר.


      "הרומאן המצרי" / אורלי קסטל בלום, הספריה החדשה, 180 עמודים