סבסטיאן ראד, המספר והגיבור של "מוניטין מפוקפק", ספרו החדש של ג'ון גרישם, הוא לא בדיוק מה שהורים חושבים עליו כשהם לוחצים על הילד ללכת ללמוד משפטים. ראד, כהגדרתו שלו, הוא "עורך דין נכלולי, תת-התמחות במקצוע" (עמ' 8). יש לו שיער ארוך ואקדח ברישיון. העוזר המשפטי, שומר הראש והחבר היחיד שלו הוא ביריון אימתני בחליפה שראד הביא לזיכויו מאשמת הריגה. המשרד שלהם הוא מכונית מסחרית גדולה ושחורה, כי המשרד הקודם הוחרב על ידי פושעים ממורמרים או שוטרים ממורמרים מבחינתו אין הבדל גדול בין השניים. התחביב הגדול שלו הוא צפייה בקרבות היאבקות כלובים, שעל תוצאותיהם הוא מהמר עם חבורה של עבריינים, והוא גם משמש כפטרון, סוכן ונער מים של מתאבק צעיר ומבטיח מאל סלבדור. אבל ראד הוא גם פרקליט מוצלח למדי שמתמחה במקרים שנראים אבודים מראש, כאלה שעורכי דין אחרים לא ייקחו על עצמם, ושאותם הוא מצליח לא פעם, כנגד כל הסיכויים, להביא לכדי תוצאה משביעת רצון בבית המשפט. אם תרצו, ראד הוא גרסה אמיצה יותר של סול גודמן, לרבות החיבה לחליפות חומות. אבל בניגוד לפרקליט הטלוויזיוני מניו מקסיקו, ראד דווקא להוט להיקלע לעימותים עם רשויות החוק ולא מנסה בכל הכוח להימנע מהם.
"מוניטין מפוקפק" מתאר כמה שבועות מחייו של ראד בעיר בינונית ועלומה, אי שם בחצר האחורית של ארצות הברית של אמריקה. אמנם מדובר בשבועות דרמטיים במיוחד בשבילו, הן מבחינה מקצועית והן בחייו האישיים, אבל אין כאן בדיוק מסגרת עלילה ברורה, אלא תיאור של פרק זמן שנראה כאילו נקבע באופן כמעט שרירותי כמה פרשיות משפטיות או אישיות שאחדות מהן מגיעות לכלל סיום כלשהו בעוד אחרות נקטעות באמצע, פשוט כי הספר צריך להסתיים בנקודה כלשהי. בתחילת הקריאה מזכיר "מוניטין מפוקפק" קובץ סיפורים קצרים שמתארים מספר תיקים משפטיים שאין כל קשר ביניהם, אבל די מהר מתברר שלמעט החלק הראשון (מתוך שישה), כל המקרים שבהם מטפל ראד כרוכים זה בזה, וגם קשורים לחייו האישיים האומללים למדי של ראד אשתו עזבה אותו לטובת המאהבת שלה כשהיתה בהיריון, ומגדלת עם בת זוג אחרת את בנו, שאותו היא מסיתה ללא הרף נגד ראד ומנסה לחבל בהסדרי הראייה שלו. הסכסוך המשפחתי הזה, לדוגמה, הוא אחד הסיפורים שנשארים תלויים באוויר לאחר סוף הספר, וחבל שכך.
הספר מתאר מציאות מדכדכת במיוחד, כמעט דיסטופית, של שחיתות שלטונית ומשטרתית עמוקה ושל אזרחים מטומטמים, קלים להסתה וצמאי דם. "בתי הכלא שלנו עמוסים. הרחובות מלאי סמים. מי מנצח במלחמה? איבדנו את שפיותנו", מקונן גרישם בקולו של ראד (עמ' 105). על אף שיטות הפעולה הלא קונבנציונליות ותאוות הפרסום האדירה שלו, ראד מסתמן כדמות המצפונית ביותר במציאות הזו, ומתואר כרודף צדק אמיתי ונועז. כך, בתיק הראשון שמופיע בספר מגן ראד על בחור צעיר המואשם ברצח שתי אחיות בעיירה עלובה ונבערת. למשטרה המקומית ברור היטב שהנער חף מפשע, אלא שההמונים נטולי הבינה ופעורי הלסת חייבים שעיר לעזאזל שאותו אפשר לסקול בכיכר העיר, והמשטרה המקומית בוחרת להפיל את התיק על אותו צעיר אנטיפת, ולשם כך מזייפת שלל ראיות שהיו מובילות אותו את כל הדרך אל תא הנידונים למוות אם ראד לא היה עושה הכול כדי להגן עליו, כולל בילוי לילי במעצר בעקבות ביזיון בית המשפט.
מקרה נוסף שמתואר בספר מקומם אפילו יותר כוח תקיפה של היחידה למלחמה בטרור מתפרץ באמצע הלילה לתוך ביתו של זוג מבוגר בגלל טעות בזיהוי, וכאשר הגבר המבוהל יורה לכיוון הפורצים המסתוריים והחמושים הם משיבים במטח אש כבד שפוצע אותו והורג את רעייתו. לא רק שהרשויות מטייחות את כל הפרשה, הן אף נחושות להעמיד לדין את הזקן החביב, מכיוון שלרוע מזלו הוא הצליח לפצוע את אחד השוטרים במהלך ניסיון ההתגוננות הכושל שלו. אין צדיקים בעיר של גרישם. ראש העיר, התובע העירוני, קברניטי המשטרה, העיתונאים ואפילו חלק מהשופטים כולם טיפשים, מושחתים ולחיצים. "אם השוטרים לא יכולים להרשיע בעזרת ראיות, הם משתמשים בתקשורת כדי להרשיע בעזרת חשדות", מספר ראד (עמ' 196). כמובן שכל גורמי השלטון שונאים את ראד שנאה עזה ויוקדת, והוא שונא אותם בחזרה. כמו שאפשר לראות, תקווה, אופטימיות או שמחת חיים הם לא בדיוק הצד החזק של הספר הזה.
לזכות "מוניטין מפוקפק" ייאמר שהוא ספר מהנה לקריאה. הוא זורם, מצחיק לפרקים, מקומם בהזדמנויות אחרות, ואף פעם לא נמרח. הוא מתמודד באופן ישיר עם סוגיות חברתיות חשובות, והגיבור שלו מעורר אהדה והזדהות. אבל ספרו של גרישם גם סובל מפגמים מהותיים רבים ומציקים, שבסופו של דבר די מקלקלים אותו. זו לא רק השרירותיות של מסגרת העלילה שתוארה קודם לכן. בתור ספר שלפחות על פניו נראה כמו מותחן, "מוניטין מפוקפק" כמעט שלא מצליח להיות מותח. סבסטיאן ראד מצליח בדרך כלל לחזות את תוצאת המשפט. במרבית המקרים הוא גם יודע מראש (או מצליח לקבוע באופן פעיל) מה יפסוק השופט, מה יחליטו המושבעים, וכיצד תגיב התביעה. זה יופי של כישרון בשביל עורך דין, אבל זה גם מעקר את אלמנט המתח מהמשפטים השונים, שלא פעם מוכרעים בכלל מאחורי הקלעים, באופן כשר יותר או פחות. החלקים המותחים באמת מתרחשים דווקא הרחק מאולם בית המשפט, אבל גם הם מתקשים במרבית המקרים להמריא לשיאים דרמטיים.
מלבד זאת, הביקורת שמטיח גרישם במערכת החוק היא אולי רלוונטית ומוצדקת, אבל הדמוניזציה של אותה מערכת בספר היא מופרזת. אין כמעט שוטרים הגונים כולם בריונים צמאי הדק, שלפני יציאה למשימות פשיטה מתדלקים את עצמם במשקאות אנרגיה ומשחקים במשחקי וידיאו אלמים כדי להקפיץ את רמת האדרנלין בגופם, ושמילה אחת לא במקום תגרום להם לירות בחפים מפשע. גם מטח הקלישאות שיורה הספר כדי להצדיק את התפישה הזאת לא עושה לה כבוד. האשמות מסוג "אנחנו חיים במדינת משטרה וכולם תומכים בשוטרים" (עמ' 125) הן פשטניות וכוללניות אפילו בשביל רב מכר במשקל זבוב.
בסופו של דבר, משעשע וקולח ככל שיהיה, "מוניטין מפוקפק" הוא אכזבה. ליקויים כאלה אולי היו עוברים בשקט במקרה של מחבר פחות מוכר או מנוסה, אבל משועל משפטי ותיק ומשופשף כמו ג'ון גרישם אפשר היה לצפות ליותר.
"מוניטין מפוקפק"/ג'ון גרישם. מאנגלית: נורית לוינסון. הוצאת מודן, 362 עמ'