דבר אחד אי אפשר לקחת מצרפת: את ההשקעה העצומה שלה בקולנוע המקומי ובייצוא שלו. עדות נוספת לכך אפשר יהיה לקבל במהדורה ה-13 של פסטיבל הקולנוע הצרפתי, שייפתח בסוף השבוע הקרוב בסינמטקים ברחבי הארץ.
כמה מהשכנות של צרפת, בריטניה למשל, נהגו לערוך כאן חגיגות סינמטקיות, אבל חדלו בשל סיבות תקציביות, ואילו כמה מדינות גדולות אחרות, לדוגמה גרמניה, ממשיכות לקיים פה אירועים קולנועיים, אבל בפורמט מצומצם ומפוקפק. הצרפתים, לעומת זאת, פותחים שולחן רחב ועמוס בכל טוב: כרגיל אצלם, גם מהדורה זו של הפסטיבל כוללת כמות יפה של סרטים, ולא סתם, אלה כאלה שבאמת ובתמים מייצגים את מיטב התוצרת הקולנועית הלאומית העכשווית.
אם נצרף זאת לסרטים הצרפתיים שהוקרנו כאן מסחרית במהלך השנה החולפת, ולאלה שהוצגו בפסטיבלים של חיפה וירושלים, נגלה שעכבר הקולנוע הישראלי בהחלט זוכה להיכרות מקיפה עם הנעשה על המסכים בצרפת. לאנגלופילים יש סיבה טובה לערוך הפגנה מול שגרירות בריטניה, אבל לפרנקופילים כמעט ואין על מה להתלונן.
רק כמעט, כי בכל זאת, משהו חסר בתפריט של הפסטיבל: כמעט כל הסרטים בו עשויים בסגנון קלאסי, פונים לקהל רחב ומבוגר והם מה שנהוג לכנות "דרמות לדודות". אז נכון, זו פשוט רוב התוצרת של הקולנוע הצרפתי בימינו, ובכל זאת מופקים בו גם קצת דברים אחרים, שלא זוכים אצלנו לביטוי, לא במהלך השנה ולא באירוע זה: סרטי ז'אנר, קולנוע שוליים, זוועתונים ומותחני פעולה, דרמות אינדי ובקיצור יצירות קצת יותר מאתגרות ובועטות.
קשה להאשים את מארגני הפסטיבל: הם יודעים מי הקהל שלו ושל הסינמטק בכלל ומכוונים אליו בהצלחה. במהדורה זו, כמו בקודמותיה, יש להניח כי נהיה עדים לאולמות מלאים. אך דווקא בגלל שהאירוע נהנה מביטחון כלכלי, אפשר לקוות כי בפעם הבאה נזכה לרפרטואר קצת מגוון יותר. מה כבר יש למארגנים להפסיד? במקרה הטוב, יבואו אנשים גם להקרנות האוונגרדיות, ובמקרה הרע, ממילא זה על חשבון ממשלת צרפת.
כך או כך, המהדורה הנוכחית תיפתח ביום שבת הקרוב עם בכורת "הוא+היא", סרטו הטרי של אשף הרומנטיקה קלוד ללוש, שגם יכבד בנוכחותו את האירוע. הפסטיבל יימשך עד ה-7 באפריל, בסינמטקים של תל אביב, ירושלים, חיפה, חולון, הרצליה, שדרות ואשדוד, ויוקרנו בו עוד שלל סרטים, חלקם בהקרנות בכורה בארץ לפני הפצתם המסחרית וחלקם בהקרנות חד-פעמיות. אלה המומלצים ביניהם:
"האנרכיסטים": הטריילר
האנרכיסטים+יומנה של חדרנית
חובבי "כחול הוא הצבע החם ביותר" ישמחו לפגוש שוב בפסטיבל את אדל אקסרקופולוס ואת ליה סיידו. הפעם זה יהיה בנפרד, אבל אצל שתיהן זה בדרמות תקופתיות.
במקרה של אקסרקופולוס, שהשם שלה לא מתקצר עם השנים, מדובר ב"האנרכיסטים", שכמשתמע משמו עוסק בקורותיה של התנועה המרדנית. ניכר כי תקציב הסרט וערכי ההפקה שלו לא היו גבוהים, אבל הוא מחפה על כך בעומק, בתשוקה וכמובן בתצוגת המשחק של כוכבתו.
סיידו, שאותה ראינו השנה גם כנערת בונד ב"ספקטר", מככבת ב"יומנה של חדרנית", עיבוד נוסף לספר שכבר היה השראה בעבר לכמה סרטים, בהם של ז'אן רנואר ושל לואיס בונואל. לא ברור למה היה צורך בגרסה החדשה, אבל היא עשויה היטב והקהל המקומי ודאי ימצא עניין בעיסוק שלה בסוגיית ההיסטוריה של האנטישמיות בצרפת.
מסייה שוקולד
עוד דרמה תקופתית, גם כן בכיכובו של שחקן המוכר היטב לקהל בארץ עומר סי מ"מחוברים לחיים". כאן הוא מגלם את מי שהיה הבדרן השחור המצליח הראשון בתולדות צרפת, אך בשל הגזענות במדינה, תהילתו היתה מוגבלת בהיקפה וקצרת ימים. זהו סיפור חזק ורלוונטי מאין כמוהו, המוגש בצורה קורקטית אך מרתקת בידי הבמאי רושדי זם. היוצר יבקר בארץ לרגל בכורת הסרט, שלאחר הפסטיבל יופץ כאן מסחרית.
גלימת השופט
בצד סי, פבריס לוקיני הוא אחד מן השחקנים האהובים בצרפת, וגם על המסכים בארץ ראינו לא פעם את פרצופו, למשל ב"מולייר על אופניים" וב"הנשים מהקומה השישית". כאן הוא מיטיב לגלם איש חוק מתבודד ואקסצנטרי, שרק אשה אחת השכילה פעם לפתוח את לבו, ולאחר שנעלמה מחייו, היא מגיחה מולו בחבר השופטים. את מושא אהבתו מגלמת סידסה באבט קנודסן הדנית מ"בורגן", גם היא בתצוגת משחק משובחת, ושני השחקנים המוכשרים נהנים מתסריט חכם, שמשלב בין ז'אנרים באופן לא שחוק וגם מספק מבט לא אופייני באחורי הקלעים של עולם המשפט.
פלורידה
הרבה לפני כל השמות שהוזכרו למעלה, היה ז'אן רושפור מאלילי הבד הגדולים בצרפת. גם בגיל 85 הוא ממשיך לשחק, אם כי כמובן בתדירות נמוכה יותר, וב"פלורידה" אף עושה את אחד התפקידים היפים בקריירה שלו, כקשיש ממורמר מן הכפר המחליט לצאת למסע אל המדינה בחוף המזרחי שבשמה נקראת דרמה זו. עם הזמן מתבררת לנו האמת מאחורי ההרפתקה האמריקאית שלו, והיא כואבת באופן כמעט קשה מנשוא. כזה הוא גם הסרט.
"תוצרת צרפת": הטריילר
תוצרת צרפת
וזו כבר פריבילגיה מבחינת הצופים בארץ: הקהל הצרפתי לא זכה לראות את הסרט הזה על מסך גדול, שכן בשל העיסוק שלו בטרור האיסלאמי, המפיצים במדינה חששו להוציא אותו לאקרנים באקלים הנוכחי. לכן הם דחו ודחו אותו, עד שבסופו של דבר גנזו אותו לחלוטין ושלחוהו היישר לפורמט הביתי. בישראל, לעומת זאת, נוכל להתרווח באולם, לשבת מרותקים מול הדרמה העשויה כהלכה ולגלות כי בניגוד למה שאולי אפשר היה לחשוש, אין בה פשטנות או גזענות.
עמק האהבה
מבין הסרטים העכשוויים שיוצגו בפסטיבל, זה היחיד שיש בסגנון הבימוי שלו משהו לא צפוי, אם כי מככבים בו שני הפרצופים שהכי מצופה לפגוש בדרמה צרפתית איזבל הופר וז'רארד דפרדייה. הם מגלמים זוג הורים שאיבדו את בנם, נושא שלמרבה הצער, כוכב הסרט מכיר היטב מחייו האישיים. על שניהם מנצח הבמאי גיום ניקולו, וכמו בעבודתו הקודמת, "החטיפה של מישל וולבק", גם כאן התוצאה משונה, מוזרה ומהלכת קסם.
קלאסיקות
ולסיכום: בצד היבול הטרי, יציג הפסטיבל גם כמה פנינים מן הארכיון, ובהן "זה הדוד שלי" של ז'אק טאטי, וכן סרטים של ז'אק ריווט, שהלך לעולמו מוקדם יותר השנה. בין אלה בולט "דוגמנית עירום", שיוקרן בסינמטק תל אביב ביום שישי בצהריים, בעיצומו של חג פורים ובזמן שהמתחם עמוס פעילויות לילדים. אין חינוך יותר צרפתי מזה!
לפרטים נוספים על הפסטיבל ולהזמנת כרטיסים, ראו האתר הרשמי.