לשפה העברית יש יכולות להפליא וליצור - תוך שינויים קלים - ניגודים ותהיות פילוסופיות. כך, למשל, המושגים "בחירה" ו"בריחה". הלא זוהי אותה מילה כמעט, אולם הצרחה קלה יוצרת קונוטציה הפוכה. מהותה של הבחירה חיובית - היא מסמלת חופש, את האפשרות לקבל החלטה בזכות עצמך, אדם בעקבות גורלו. בריחה מייצגת, לכאורה, את ההפך, את חוסר הברירה והיעדר היכולת להתמודד עם סיטואציות. אך האין שני המושגים הללו דומים במהותם? האם בריחה אינה סוג של בחירה?
במשך חמש שנים כתב דויד גרוסמן את רומן המופת "אישה בורחת מבשורה" והעסיק את קוראיו, בין היתר, בסמנטיקה הזו. האם אורה הגיבורה היא דמות חלשה או חזקה? האם מהלכיה מחושבים או בלתי נשלטים? האם היא בוחרת או בורחת? את כל הסוגיות הללו שחזר חנן שניר בהמחזת הספר עתיר השבחים, כשביים והעלה אותו בהפקה משותפת של תיאטראות "הבימה" ו"הקאמרי". אורה (אפרת בן צור) היא נערה בת 16 שבמהלך מלחמת ששת הימים מתאשפזת בבית החולים בירושלים יחד עם שני תיכוניסטים חברים לכיתה, אברם (דרור קרן) ואילן (אמנון וולף). היא מתאהבת תחילה באברם, אבל ממשיכה את חייה דווקא עם אילן. 35 שנים חולפות, בתוכן גם מלחמה גדולה אחת שגבתה מחיר כבד מהשלושה, ואורה חוששת לגורל בנה עופר שיוצא למבצע צה"לי (כפי הנראה "חומת מגן"). הפחד מאלץ אותה להתעמת עם העבר, עם סודות ההווה ואולי גם עם העתיד שלה ושל שלושת הגברים המרכזיים בחייה.
הספר של גרוסמן גרף שבחים, ברובם מוצדקים, אולם סבל ממספר בעיות. היתה בו יהירות על גבול הגרפומניה וניסיון - שלדעת רבים הוכתר בהצלחה, אך לטעמי גם אם אכן היתה כזו היא אינה מלאה - להפגיש בין האתוס הצבאי, הכה מושרש בתרבות הישראלית על שלל רבדיה, לבין הנפש האימהית העדינה. הסיפור הבסיסי מוכר לכולם: ילד הולך לצבא, אימא דואגת בבית. אולם בעוד ברומן לקח גרוסמן נושא פשוט יחסית, ובהיותו פנומן של כתיבה מתח את היריעה היטב לאורך 630 עמודים באמצעות סיפור מסגרת עבה ומורכב, הרי שהמחזה נוחל כישלון חרוץ. מדובר בכמעט שלוש שעות שמרגישות כמו נצח ושכוללות סבל בל יתואר, לא רק של הגיבורים אלא גם של אלה הצופים בהם.
יצוין מיד כי השחקנים אינם הבעיה. אפרת בן צור היא שחקנית טובה מאוד ומוערכת, אבל נוטה לקיצוניות ולאובר-דרמטיזציה. על פניו זה בסדר, שכן הגיבורה במחזה אמורה להיות דמות היסטרית ונוירוטית, אבל אורה בגילומה של בן צור אינה מעוררת כל תחושת חמלה אימהית. נהפוך הוא, לעתים הביצ'יות שלה גורמת לך לאחל לה רק רע, וזה בוודאי לא מה שאליו התכוון המחבר ומה שעולה מן הספר. אמנון וולף כאילן לא מביא את הכריזמה המוכרת שלו אל הבמה ומגיע לפיקים דרמטיים רק לקראת סיום. דרור קרן, לעומת זאת, לא מאכזב אפילו לרגע. הוא אמין בתפקיד אברם, יודע לנוע בין גרוטסקיות לפתטיות ובעיקר לא סובל מנפילות. קרן הוא היחיד במחזה שמצליח לשמור על אחידות ולעורר הזדהות לכל אורך המרתון המעייף הזה, כשגם דניאל סבג (עופר) וגיא מסיקה (הנהג סמי) מספקים רגעים מעטים מעוררי השראה.
אם השחקנים טובים, ובסך הכול הם טובים, כיצד יצא מידיו של שניר מוצר כל כך משעמם וגרוע? ובכן, הכישלון מגיע ממספר חזיתות. האחד אובייקטיבי שניר פשוט לא מצליח להעביר את נופי הארץ, להם חלק מרכזי בספר, אל האולם. הוא העדיף במה מינימליסטית על פני צילומים מלאכותיים של טבע ברקע. זו בחירה אמיצה, אך כזו שאינה מחזיקה מים. החוויה אינה צולחת ולו במעט, והשחקנים נראים לעתים כמו תרנגולות שחוטות, ולא כמי שמדלגים על פני גבעות וסלעים בשביל ישראל. מה שעובר בספר לא מצליח להגיע אל הבמה. בהקשר הזה, ראוי לתהות מדוע עולם הבמה הישראלי עושה קיצורי דרכים וממהר להמחיז ספרים במקום לכתוב יצירות תיאטרליות, אבל זו כבר לא אשמתו של שניר אלא של האכסניה הגדולה שלו.
דווקא על רקע המינימליזם הבימתי, מנסה המחזה להיות פומפוזי באופן מקומם וכאן כישלונו הגדול. טייטל כמו "אישה בורחת מבשורה" מחייב עוצמה תיאטרלית והתמקדות במשחק ובאופי, אולם כששני התיאטראות הגדולים בישראל משלבים כוחות, היו סמוכים ובטוחים שהתוצר הסופי ייטוף ריח של בית חרושת. האם הייתה זו החלטה של שניר לשלב מקהלה יוונית שתכניס שירים וקטעי ריקוד מיותרים, או שמא הייתה זו רוח מפקדיו? ייתכן שגם וגם. התוצאה, בכל מקרה, מעליבה את האינטליגנציה ובעיקר את הזמן הפנוי שמקדישים אנשים כדי להגיע להצגה הזו. המחזה מרגיש ארוך מדי, אף ש-630 עמודים מול פחות משלוש שעות על הבמה הם משוואה סבירה על הנייר, מרדים ובעיקר מפוגג את נשמת הספר.
לא, זה לא מחזה מרגש. הדמעות לא זולגות, הקונפליקט לא עובר, ההתרגשות ממאנת לצרוב בלב. עבורי לפחות זו היתה חוויה קשה, לא רק משום שההצגה כל כך כושלת, אלא מכיוון שהיא מבהירה שמגמת הבינוניות, הפופוליזם והצורך לרצות את ההמונים דרך ניסיון פריטה זול על הרגש, אליה נשאבו "הבימה" ו"הקאמרי" בשנים האחרונות, רק מתגברת. נותר רק לקוות שמתישהו זה יעצור והתיאטראות שלנו יעלו הפקות קצת פחות מעליבות. המסקנה אחרי ערב של סבל כה גדול פשוטה: מהבשורה הזו בהחלט מומלץ לכל אחד לברוח. לא רק לנשים.