לא מעט סצנות ב"אמת" גרמו לי, ומן הסתם לעוד לא מעט עיתונאים לחשוק שיניים. אחת מהן מסמלת בעיני את הסיפור כולו: לאחר שכבר אספה צוות תחקירנים, עומדת מרי מייפס, יד ימינו של דן ראת'ר, מגיש "60 דקות", והעורכת והתחקירנית הראשית (למרות שבאנגלית היא נקראת producer, מפיקה בעברית) של התחקיר על אודות שירותו הצבאי הלוקה בחסר של הנשיא ג'ורג' בוש הבן, ממש לפני הבחירות לנשיאות ומנסה למצוא מועד לשידורו. מנהליה בסי-בי-אס מבהירים כי בשל אילוצי שידור, המועד המתאים ביותר הוא בעוד ימים ספורים. עם תחקיר בלתי תפור, עליה להתמודד עם האילוצים המסחריים ולנסות בכל זאת, לעשות עיתונות טובה. את הסוף, כולם יודעים. במאבק הזה, שבין הון לעיתונות, היא וראת'ר מפסידים, ובגדול.
גם לעין בלתי עיתונאית ברור שלתחקיר כזה צריך להקדיש יותר זמן, במיוחד במסורת התחקיר האמריקאית. צריך לנסוע לחפש פיזית את העדים החשובים, להקליט אותם, לשאול שאלות פולו-אפ לכל תשובה, לנסות להבין את המניעים, להתעקש עם המומחים על למה כן ולמה לא. לחץ הזמן - שנבע משיקולי לוח משדרים שהם בעצם שיקולים כלכליים- היה קריטי והוביל לשיקול דעת לקוי.
אבל, וזה אבל גדול, את ההצלבה המינימלית התחקירנים השיגו. עם זאת, הדיון הציבורי שהביא לפיטורי ראת'ר וצוות התוכנית לא התנהל בכלל סביב השאלה האם נשיא ארצות הברית שמתמודד לכהונה שנייה הצליח לחמוק בעזרת קשרים מלהישלח לווייטנאם והאם לא מילא גם את המוטל עליו בשירות. לא.
כמו אצלנו, כבר ב-2004 הדיון הציבורי התנהל על פרט חשוב, אבל לא על החשוב ביותר. בוש הצליח לצאת מכל העסק הזה נקי לגמרי, בעוד שמייפס וראת'ר טוגנו בלהבה הציבורית, לאחר שכלי תקשורת מתחרים הצליחו לעורר ספקות כבדים בדבר מהימנות המסמכים שהציגו כחלק מההוכחות בתחקיר. המתחרים, לפחות ככל שמתואר ב"אמת", לא חיפשו עוד עדויות להשתמטות של בוש וגם לא הביאו הוכחות לאי-נכונות הסיפור. הם התמקדו בקעקוע היסודות של התחקיר העיתונאי. שאלת המהות נזנחה.
בסופו של דבר, כדי למנוע פגיעה ב-סי-בי-אס מונתה ועדת חקירה חיצונית שנועדה למצוא את צוות העיתונאים אחראי, ולפטרם, ולהציל את הרשת המסחרית שהדבר האחרון שהיא צריכה זה נשיא בלתי אוהד. בדמוקרטיה שלהם, כמו בדמוקרטיה שלנו, לכלי התקשורת כדאי שהשלטון יהיה לצדם. הרשת לא גיבתה ולא גילתה נאמנות לעיתונאים ששלחה, על אף שבתחילה מרשים היה לראות כיצד היא מוכנה להשקיע משאבים ולשכור צוות תחקירנים ייעודי לצורך התחקיר הספציפי.
בענף שכולו אגו ותחרות, הנאמנות והידידות שבין ראת'ר ומייפס מרשימים ומרגשים. הסרט מבוסס על ספר שכתבה מייפס לאחר הפרשה, ואולי זו הסיבה שהיא מוצגת שם כמי ששולטת באופן בלעדי בתוכן, לעומת ראת'ר שפחות או יותר מקבל את הדף עם השאלות, עד שאין ברירה ומעורבותו נדרשת. אינני יודעת אם ראת'ר האמיתי היה כה מנותק מהשלבים האלה של הכנת התחקירים אבל היה נחמד לראות סרט הוליוודי שנותן הצצה לתפקידה האמיתי והמשמעותי של העורכת.