שני סרטי עיתונות ערכו את הבכורה שלהם בספטמבר האחרון במסגרת פסטיבל טורונטו "ספוטלייט" של טום מקארתי ו"אמת" של ג'יימס ונדרבילט. אך מעבר לתזמון הפרמיירה ולכך שבשניהם אין אף דמות שחורת עור, תהום עמוקה פעורה בין השניים.
וכך, בעוד "ספוטלייט" מציג סיפור מקומי, על תחקיר שערך "בוסטון גלוב" בעירו, הרי ש"אמת" מתאר התרחשות בקנה מידה גדול הרבה יותר, אולי אפילו הכי גדול שיכול להיות בתחום. מדובר באחורי הקלעים של "60 דקות" האגדית, ושל תחקיר שנוי במחלוקת והרה אסון מבחינתה החשיפה מ-2004 על השירות הצבאי עתיר הפרוטקציות וההשתמטויות לכאורה של הנשיא בזמנו, ג'ורג' וו.בוש. זה סקופ שהיה אמור להביא למפלתו של המנהיג הרפובליקני, אבל בשל הוויכוח הציבורי סביב אמיתותו ותקינות העבודה העיתונאית עליו, גרם דווקא לסיום הקריירה של מנחה התוכנית דן ראת'ר, ושל העיתונאית שחשפה את הפרשייה, מרי מייפס.
כמו כן, בשעה ש"ספוטלייט" הציג צוות שחקנים אפרורי למדי, ובו למשל אף לא כוכב אחד שזכה באוסקר, הרי שב"אמת" אנו פוגשים שניים מבעלי המלאכה הכי מעוטרים בנמצא רוברט רדפורד מגלם את ראת'ר וקייט בלאנשט את מייפס, שהסרט מבוסס על ספר פי עטה ולכן לא פלא שהוא אוהד את דמותה באופן כה חד-צדדי.
מעבר להבדלים השטחיים, יש גם שוני עקרוני יותר. "ספוטלייט" חרג מן הקונבנציות של הקולנוע האמריקאי העכשווי, נמנע מעיסוק יתר בחייהם האישים של גיבוריו ומלכתחילה התמקד בקבוצה ולא באינדיבידואל. "אמת", לעומת זאת, שגרתי הרבה יותר: מייפס, בגילומה של בלאנשט, ניצבת כגיבורה המובהקת שלו, והתסריט מקדיש זמן רב ליחסים שלה עם בני משפחתה, ואף מתפתה לפסיכולוגיה הוליוודית בגרוש ומנסה לשכנע את הצופים כי התנהלותה נובעת תמיד מתסביך אב.
אז על הנייר, "אמת" הוא היומרני והנוצץ מבין השנייים, ומי שצורת עשייתו מכוונת יותר לטעמם של חברי האקדמיה. ובכל זאת, כפי שכולנו יודעים, דווקא "ספוטלייט", שנעשה מתחת לראדר ואיש לא דיבר עליו לפני הבכורה בטורנטו, קטף בסופו של דבר את הפסלון המוזהב.
"אמת", לעומת זאת, הגיע לבתי הקולנוע שלנו רק עתה, בתקופת הפוסט-אוסקר בה משליכים המפיצים לאולמות את השאריות, והוא עלה לאקרנים בקול ענות חלושה, בלי אף מועמדות לאוסקר או איזשהו פרס משמעותי במהלך השנה, וכשברקורד שלו קבלת פנים פושרת מן הביקורת והקהל בארצות הברית.
בעין בלתי מזוינת זה אולי נראה מפתיע, אבל לאחר שצופים בשני הסרטים, אפשר להבין למה זה קרה. קודם כל, כי "ספוטלייט" עוסק בתחקיר שהצליח, ולכן מטבע הדברים הוא הולך ונבנה לעבר קתרזיס, ולצופים המסורים שמזדהים עם הדמויות מחכה בסוף הדרך התעלות רגשית. "אמת", בניגוד לכך, הוא כרוניקה של תבוסה, כך שאין לו את הפריבילגיה לפרגן לנו בתגמול דומה.
יוצרי "אמת" יכולים להשתמש בכך כתירוץ: ברור כי קל יותר לרגש עם סיפור שמסתיים בפרס פוליצר מאשר עם דרמה שנגמרת במכתב פיטורים. אבל האמת היא, שיש למפלת הסרט יש סיבה נוספת ומהותית יותר איכותו הקלוקלת.
"ספוטלייט" קיבל את האוסקר גם מסיבות פוליטיות, אבל גם בגלל שדרך ורמת עשייתו הזכירה למצביעי האקדמיה את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בשנות השבעים. "אמת" מזכיר משהו אחר הוא לא נראה כמו גלגול מחודש של סרטי סידני לומט מהסבנטיז, אלא כמעין "פי אלף ארון סורקין". הסיפור שבו מזכיר את קו העלילה שעמד במרכז העונה השנייה של "ניוזרום", ואם חשבתם בזמנו שסדרת הטלוויזיה חטאה במלאכותיות ובדידקטיות ונטתה ליד גסה ולקיצורי דרך עלילתיים, הרי שכאן אנו מקבלים כף גדושה בהרבה של כל זה.
אם בעקבות הכישלון של "אמת" היתה קמה ועדת חקירה מהסוג ש-CBS מינתה בזמנו כדי לצנן את הזעם של הבית הלבן על "60 דקות", היתה לה הרבה עבודה, ומסקנותיה ודאי היו נוקבות. תחקיר כזה, למשל, ודאי היה לועג לסרט על הדרך בה הוא משווה "אותנטיות" לדמויות: הן פשוט מסננות "פאק" פעם אחר פעם, וכמובן שבפעם העשרים זה כבר נהיה מאוס ונלעג ומאבד מן האפקטיביות שלו. בכלל, מציאותיות אינה הצד החזק כאן, ובניגוד ל"ספוטלייט", שהיטיב לתאר את העבודה השחורה והסיזיפית של העיתונאים בלי אף תו מזויף, כאן התוצאה חורקת מתחילתה ועד סופה.
ועדת החקירה היתה לבטח גם מותחת ביקורת על כך שברוחו של סורקין, נוהג "אמת" להעמיד את הדמויות באמצע האופן-ספייס ולשים בפיותיהן נאומים. הדבר חורה בעיקר בסצנה אחת, שנועדה לסמן וי על הקונטקסט הפוליטי-כלכלי-תקשורתי, ודוחסת אותו לתוך חמש דקות מרוכזות במקום שינבע מתוך העלילה קודם לכן ולאחר מכן: הכוונה לרגע בו אחד התחקירנים, בגילומו של טופר גרייס, עומד ונושא נאום שמציג, מסביר ומסכם לצופים את מושג קשרי ההון-שלטון, במה שנראה כהמחזה לסטטוס של נדב איל ולא כקולנוע או כמשהו שקרה במציאות.
קצרה היריעה, אבל דיון בסרט חייב לכלול עוד שלושה כשלים שלו. הוא לא מצליח לתת תחושה של זמן ומקום, הרבה בגלל שהדמויות הנקרות בדרכן של הגיבורים בזמן עבודת השטח שלהם מעוצבות באופן שטחי ועילג, כמו למשל במקרה של הפוליטיקאי הטקסני שממלא חלק חשוב בהשתלשלות העניינים, אך מבטאו כאן כה מוגזם, עד שנוכחותו הופכת למגוכחת במקום שתהיה דרמטית. מילא אם "אמת" היה שואף להתגלות כפארסה סטייל האחים כהן ולהסתכל על הדברים מנקודת מבט אבסורדית ואירונית, אבל זה ממש לא המצב.
בעיה נוספת: רדפורד ובלאנשט עושים, כרגיל, עבודה מצוינת, ובצדם מצטיינים בתפקידים קטנים יותר עוד כמה שחקנים מוכרים, למשל אליזבת מוס ודניס קוויד. אך בסרט עוד עשרות דמויות ולכן גם עוד עשרות שחקנים, וחלקם בינוניים וחלקם פשוט איומים ונוראים. הדבר בולט במיוחד בסצנות ועדת החקירה, שאמורות להיות העוגן של "אמת", אך קורסות בשל פערי האיכויות בין הכוכבת שלו ובין מי שמגלמים את חוקריה. העבודה של אלה, ובכלל העיצוב של המעמד כולו, גרוטסקים בצורה שמזכירה לעתים את בית המשפט ב"M" האקספרסיוניסטי של פריץ לאנג.
אם מצרפים את כל אלה לפגמים נוספים אחרים ולבעיות המובנות של הסרט, קל להבין מדוע "אמת" לא הצליח כמו "ספוטלייט", בלשון המעטה. עם זאת, אי אפשר לבטל את הערך שלו לגמרי. לא רק כיוון שהוא מוכיח שוב כי אין נוסחה להצלחה באוסקר או בקולנוע בכלל וכי לפעמים דווקא התוצרים עם הפרופיל הגבוה יותר הם אלה שמתאדים, אלא גם מפני שהצפייה בו לא משעממת: היא לעתים מביכה, ולפעמים מקוממת או מאכזבת, אבל אף פעם לא מייגעת. למרות הגשתו הבעייתית, הסיפור נותר מעניין, משמעותי ורלוונטי, בעיקר למי שמתעניינים בתקשורת ו/או בפוליטיקה אמריקאית, כמובן.
עוד דבר שאי אפשר לקחת מהסרט: הוא משאיר בסופו תחושה מלנכולית. קשה לא להתעצב כשרואים עד כמה פאתטי ומוחלש היה המעמד של אנשי "60 דקות" לעומת האינטרסים המסחריים והרגולטורים של מנהלי הרשת. ואם זה מה שקורה לנפיל בסדר הגודל של דן ראת'ר, מה יגידו עיתונאים בכירים פחות ממנו, ואם כך היה ב-2004, ניתן רק לדמיין כמה גרוע המצב היום.
החודשים האחרונים ייזכרו כתקופה בה לא פחות משתי דרמות על עולם התקשורת הגיעו לאקרנים. מי יודע אם בשנים הבאות נזכה לראות ולו סרט עיתונות אחד.