התקופה הקולנועית שבין פורים לפסח החלה רשמית בסוף השבוע האחרון. המשמעות היא שהאולמות יתמלאו מעתה ובמהלך השבועות הקרובים בשלל סרטי אנימציה לילדים משועממים והורים מיואשים. חלק מאלה יהיו תוצרים שלפחות על פניו נראים ברמה מפוקפקת למדי, עם שמות כמו "להפיל את הפיל" ו"לעוף על העפיפון", אבל כמה מהם העידית שבשמנת. למשל, הפנינה שוברת הקופות של דיסני, "זוטרופוליס", שתעלה כאן ביום רביעי הקרוב, ו"קונג פו פנדה 3" מבית היוצר של דרימוורקס, שהגיע לבתי הקולנוע כבר בסוף השבוע האחרון.
אף שיותר ויותר נדיר כי סרטי אנימציה מופצים כאן בגרסת המקור, הרי ש"קונג פו פנדה 3" עלה פה הן בדיבוב והן עם קולו של ג'ק בלאק כדוב השמנמן. אפשר להבין את ההחלטה במקרה של סרט זה, שכן הוא באמת מתאים גם למבוגרים, ולא צריך להיות עולל בחופש כדי ליהנות ממנו. קודם כל, כיוון שכמו בשני הפרקים הקודמים, גם כאן האנימציה מרהיבה ועשירה לפרטי-פרטים, כך שמדובר בחוויה אסתטית מענגת, וזה משהו שאין לו גיל.
אך מעבר לכך, הפנדה הרופס והגרגרן בדיבובו של בלאק מבסס כאן את מעמדו כאייקון מושלם של דור הפודיז ואנטי-גיבור קלאסי לעידן ה-Y. קל לראות אותו מתגלגל לפרויקט צד טלוויזיוני שיעביר אותו לדירה שכורה בוויליאמסבורג ויתאר כיצד הוא מתקלט בעלי במבוק, עושה דוקטורט בפילוסופיה של המזרח והופך לשמן המחמד של ההיפסטרים בקמפוס.
בינתיים, בקומדיה לכל המשפחה, עוברות על הפנדה שלל חוויות אחרות, שכולן נראות כאילו הועתקו מעלילות של סרטים קודמים: בין השאר, פוגש הדוב לראשונה את האב שמעולם לא הכיר, אותו מדבב בראיין קרנסטון, שנדמה כי הוא משתתף בכל דבר לאחרונה; נוסע עמו לכפר סודי של פנדות, שם לראשונה בחייו הוא הופך למורה ומדריך את חבריו החדשים איך להיות לוחמים כמוהו; מפתח רגשות כלפי דובה שהוא פוגש במקום; נלחם בשד נורא ועוד ועוד.
העומס הזה עומד בעוכריו של הסרט, שמתפקע מרוב דמויות וקווי עלילה, או כלשון הפנדות מרוב דובים, לא רואים את היער. כתוצאה מכך, הרבה אלמנטים שבו אינם יכולים לממש את הפוטנציאל שלהם. זה נכון, למשל, לגבי מושא אהבתו של הגיבור, בדיבובה של קייט הדסון. היא מגיחה בשלב מסוים לרגע קט, ואז נראה כי עומד להיות לה חלק משמעותי בסיפור, אך מיד נעלמת באופן שרירותי, וכשהבמאית ג'ניפר יו נלסון מחזירה אותה שוב, זה כבר מעט מדי ומאוחר מדי.
יו נלסון נכנסה בזמנו לדפי ההיסטוריה, כש"קונג פו פנדה 2" שלה נרשם כשובר הקופות הגדול ביותר שביימה אשה. הצלחתו המסחרית היתה הוכחה נוספת וניצחת לכך שאף כי מפיקים נמנעו לאורך השנים להפקיד פרויקטים עתירי תקציב בידי נשים, הרי שהן מסוגלות ליצור בלוקבסטרים לא פחות טוב מגברים. היו אולי שראו בהישג זה שלה ציון דרך פמיניסטי, אבל אל תצפו לראות לו המשכיות בסרט, שהדמויות ממין נקבה בו זניחות לגמרי.
כמו כן, אין בסרט מספיק בדיחות, וחבל שכך, מפני שאלה שכן קיימות בו, מצחיקות ביותר. כך, למשל, אנו זוכים להתענג על דיאלוג מופתי, בו אביו של הגיבור מאיר את עיניו ומגלה לו כי כמה דמפלינגס שלא זלל עד עכשיו, הוא בכלל לא היה קרוב למקסם את פוטנציאל הבליסה שלו. כל שורה ושורה בחילופי הדברים הללו יכולה לפרנס תמונות קאבר מנצחות בפייסבוק, מה שממחיש את היות הפנדה גיבור תרבות.
בשל כל הבעיות הללו, הפרק השלישי בסדרה פחות מבריק ותוסס משני קודמיו, וכמובן גם מחוויר לעומת המתחרה הגדול שלו כעת, "זוטרופוליס", שהתסריט שלו מורכב, מושקע, משעשע ומעניין הרבה יותר. עם זאת, אם בוחנים אותו כשלעצמו, בסך הכל הצפייה בו מהנה, מבדרת ונעימה לעין, ומבין כל הטראומות שהחג הקרב בוודאי יספק לנו, סרט זה ייזכר דווקא כאחת החוויות היותר נעימות של פורים 2016.
סביר להניח כי בעוד כמה שנים לכל היותר, נחגוג את פורים או את החופש הגדול בחברת הפרק הרביעי בסדרה, והאמת שזה לא יהיה מיותר או מוזגם בכלל, כי הפנדה הנהנתן הוא מאותם יצורים חמודים שתמיד כיף לפגוש מחדש. אם מישהו חשב להתחפש השבוע לדובה שתקפה את דיקפריו ב"האיש שנולד מחדש", סרט זה בא ומזכיר לנו מיהו המודל לחיקוי הנערץ מכולם בעולם הדובים. קומדיות אנימציה לא חסר, אבל גיבור קולנועי שמקדיש את חייו למטרה ראויה בסדר הגודל של אכילת דמפלינגס, יש רק אחד.