הרבה דברים חסרים בתרבות הקולנוע הישראלית, ואחד הבולטים שבהם הוא היכולת להתמודד עם הפרקים הפחות מוצלחים בתולדותיה. בארצות הברית ובמדינות אחרות, שחקנים מתייצבים בגאון לקבל את פרס הראזי המוענק ליצירות מגונות ומושמצות, במאים מתנצלים בפומבי בפני הקהל ובאופן כללי כולם יודעים לצחוק על עצמם, כי הרי אין לבן בלי שחור ואין טוב בלי רע. אצלנו, קולנוענים כותבים למבקרים מכתבים זועמים אם העניקו לסרטיהם רק ארבעה כוכבים וחצי, כדי לדרוש הסברים על חצי הכוכב שהעז ללכת לאיבוד.
אירוניה ופרופורציות אף פעם לא היו פה, וגם לא נכונות להודות כי סרטים גרועים קיימים וגם הם חלק מהמשחק. באמריקה יש שלל מסמכי דוקו וסדרות שלמות על ההיסטוריה של הטראש הקולנועי, כמו "Best Worst Movie" למשל, ורובם נעשו בשיתוף פעולה של היוצרים. פה כמעט אף פעם לא נעשה דבר כזה, אף שממש לא חסר חומר גלם.
לכן, משמח להיתקל באירוע המיוחד לכבוד מותחן האימה הישראלי "המלאך היה שטן", שייערך בסוף השבוע הקרוב בסינמטקים של ירושלים ושל תל אביב. נכון, הסרט לא נחשב לאחת מפסגות היצירה העברית. להפך: המעטים שהספיקו לראות אותו, בשבוע הבודד בו בילה על האקרנים לפני ארבעים שנים, טוענים כי מדובר באחד התוצרים הכי גרועים שאי פעם בילו פה על המסכים, אם לא הגרוע שבהם. שלמה שמגר, מבקר "ידיעות אחרונות" בזמנו, אף הצהיר ברזנציה שלו כי הצפייה גרמה לו לרצות לכבוש את פניו, להטיח את ראשו בכותל המערבי ולקרוא את מגילת איכה, והוסיף כי עיניו סירבו להאמין וכי לבו התפלץ. הכותרת לביקורת שלו על הסרט היתה "מתחת לכל ביקורת".
אבל גם לדברים האלה יש מקום, ובטח שמעניין יותר להעלות באוב את "המלאך היה שטן", שטני ככל שיהיה, מאשר לבחור בפעם האלף את עשרת הסרטים הקצרים הכי טובים בתולדות בית ספר כלשהו לקולנוע או בפעם המיליון את חמש קומדיות הבורקס הכי פולחניות.
החגיגה כפולה, כיוון שלא מדובר בסתם עותק של "המלך היה שטן", אלא בהקרנת בכורה לגרסת הבמאי שלו, עליה משה גז, שכתב את הסרט, ביים אותו וגם כיכב בו, שוקד כבר ארבעים שנים. גז עצמו חי בארצות הברית, כך שלא יגיע לפרמיירה, וגם לא ברור אם נראה בה את השחקנים האחרים שכיכבו בצדו, ובהם אופליה שטראל, הזכורה גם כסטלה המגמרת מ"אסקימו לימון", ואלי סנדלר, שהתפרסם בעיקר כשחקן כדורגל, ונחשב בזמנו ליפה התואר מבין מי שדרכו כאן על הדשא. כל אלה מציגים בפניו סיפור על סטודנטיות צעירות, מתבודד תמהוני, זר מסתורי, חטיפה, פחד ותיעוב.
מי שבטוח יגיע לאירוע הוא עידו רוזן, מבקר וחוקר קולנוע חרוץ ונחוש, שארגן את ההקרנה וגם יישא דברים לפניה, ואי אפשר שלא להעריך את היוזמה הלא חנפנית וההולכת נגד הזרם שלו.
העותק המחודש יוצג בסינמטק ירושלים בחמישי 24 במרץ ב-21:00 ולמחרת ב-22:00 בסינמטק תל אביב, ולפני הצפייה בו מומלץ לחזור שוב ל"לאן נעלם משה גז?" הדוקו המשובח של אבידע לבני אודות "המלאך היה שטן", שנעשה לפני ארבע שנים, בימים שבהם גרסת הבמאי של הסרט עוד היתה בגדר פנטזיה ארוכת שנים ולא ממומשת. בסוף השבוע הקרוב נגלה אם היה שווה לחכות לה ארבעה עשורים.
ואם כבר סרטים עלומים: כמעט לכל אחד מאיתנו יש זיכרון שרודף אותנו, של משהו שראינו כילדים והותיר בנו חותם או אף טראומה, אבל אנחנו לא זוכרים את השם שלו, את מי שכיכבו בו או כל פרט מועיל אחר. כל מה שיש לנו הם שברי זיכרונות, ובמשך שני עשורים אנחנו כבר מסתובבים וממלמלים "דמות של מדען מטורף, סצנת סיום במפעל לחמאת בוטנים וילדים שרוכבים על אופניים", ואיש לא מבין על מה אנחנו מדברים.
השבוע, סוף כל סוף, בא הקץ לייסורינו, הודות לאתר חדש whatismymovie. מלאכת הקודש הזו מאפשרת לנו להקיש את מה שאנחנו זוכרים, ומועט ומבולבל ככל שיהיה המידע, היא מנסה לפענח את התעלומה. ברור שהאפאקטיביות שלה אינה מושלמת, אבל עד כה נראה כי יש לה אחוזי הצלחה לא רעים בכלל. מאז פרסמתי בפייסבוק אודות הפלא, כמה וכמה חברים כבר כתבו לי כי פתרו בזכותו את החידה שרדפה אותם כל חייהם.
עלייתו של האתר היא בעיקר חדשות רעות למבקרי ועכברי קולנוע. גם ככה כבר לא היה צריך אותם בשביל המלצות על סרטים טריים, כי האלגוריתמים של נטפליקס, גוגל, פייסבוק וכדומה עושים את העבודה, אבל לכל הפחות הם היו יכולים להתנחם בכך שפה ושם, הנקרים בדרכם היו משתמשים במוחם כדי לשחזר אוצרות מפעם. עכשיו, גם זה לא רלוונטי, וכך נרשמה עוד תבוסה במלחמתו של האדם מול הרובוט.
ועתה, כשהנשמות שלנו כבר לא יוטרדו בידי פלאשבקים קולנועיים עמומים, רק פיתוח טכנולוגי אחד עוד חסר: מעין שאזם שיעזור לנו לזהות את כל אותם שחקני משנה, שמגיחים בכל סרט שני, אבל אנחנו אף פעם לא מצליחים לקשר בין הפרצוף שלהם לשמם.
ועוד חדשות מ-2016 שלא היו יכולות לקרות ב-1996: אחת הכותרות הגדולות של השבוע האחרון בארצות הברית היתה הידיעה כי אולפני פראמאונט ויתרו ברגע האחרון על הזכויות של "הנסיך הקטן", סרט האנימציה שאצלנו הופץ כבר בקיץ, וכי בנטפליקס מיהרו להסתער על השלל ולהעביר אותו לרשותם. בקנה-מידה של התעשייה, זו השתלשלות עניינים מפתיעה ואף תקדימית, דרמטית ואולי רבת-משמעות לטווח הארוך, משלוש סיבות שונות:
1. הוליווד זו לא שכונה, אז מוזר וחריג שגוף בסדר הגודל של פראמאונט מתנער, שבוע בלבד לפני מועד ההפצה המתוכנן, מסרט שהיה אמור להעניק לו הפצה רחבה, ואף מוסר מרצונו החופשי כל בעלות עליו. מהלך זה מלמד על פאניקה, שנובעת ככל הנראה מן הכישלון הקופתי שהם חוו עם "אנומליסה", גם הוא מעדן אנימציה, ואם בעבר אולפנים אמריקאים עוד בכל זאת היו מרשים לעצמם לקחת סיכונים, היום מרחב התמרון שלהם כל כך קטן, שלא אכפת להם לנקוט בצעדים דרסטיים שכאלה ולספוג את הפגיעה בתדמיתם התקשורתית כדי להימנע מכל הפסד כלכלי.
2. בהחלט גם לא מובן מאליו שזהו גורלו של פרויקט ענק כזה, שמבוסס על אחד הספרים המפורסמים אי פעם, עלה עשרות מילוני דולרים, הכניס סכום דומה בטריטוריות העולמיות בהן כבר הוקרן, ערך את הפרמיירה שלו במסגרת פסטיבל קאן ומציג בין המדבבים את ג'ף ברידג'ס, ריקי ג'רוויס, רייצ'ל מקאדמס, ג'יימס פרנקו ועוד ועוד. אם זה מה שקורה לנסיך, מה יגידו פשוטי העם?
3. והכי מעניין: אנחנו כבר רגילים לראות את נטפליקס מצילים סדרות טלוויזיה שאיש כבר לא רצה להפיק או לשדר, למשל "משפחה בהפרעה", אבל מפעלי הצלה קולנועיים שכאלה הם כבר דבר חדש יותר, ואם יהפכו לנוהג, זה עשוי לשנות את המפה ולגאול בעתיד עוד הרבה פרויקטים עם פוטנציאל מסחרי שנוי במחלוקת. מצד אחד, אלה חדשות טובות כמובן, אבל יש גם צד שלילי: כרגע, נראה כי "הנסיך הקטן" אמנם ניצל מכיליון מוחלט באמריקה, אבל יעלה אך ורק לסטרימינג ולא יגיע לאולמות בארצות הברית, כך שטהרני המסך הגדול יטענו ובצדק כי מדובר בעוד צעד בדרך להכחדתה של תרבות הקולנוע הישנה והטובה.
כל זה מעלה מחדש ומחדד את מה שהיא ככל הנראה אחת השאלות המרכזיות של עולם הקולנוע כרגע ובשנים הקרובות: מה עדיף, שסרטים בכלל לא ייעשו או יוקרנו, או שכן יראו אור יום, אבל אך ורק על המסך הקטן? לא בטוח שיש לקושיה הזו תשובה נכונה אחת, כך שנותר רק לחלום על כוכב רחוק-רחוק מפה, בו שירותי סטרימינג והורדות פיראטיות לא קיימים, ומיטב יצירות האנימציה מוקרנות תמידית על מסכי ענק מתחת לעצי הבאובב.