נושאים חמים

החלום ושברו: "הגבר הנוסף" הוא רומן מודרני מצוין ואותנטי

לואיס אייבס והנרי האריסון, גיבורי ספרו של ג'ונתן איימס, מקלפים באמצעות אישיותם ומעשיהם את ההוויה האמריקאית של שנות ה-90 בצורה אמיתית, מצחיקה ומודרנית. על אף שהספר מגיע לישראל באיחור של 18 שנים, הוא מצליח להיות רלוונטי דווקא כעת יותר מאי פעם

1969 היתה שנה מכוננת במהפכת המתירנות בארצות הברית. בעוד החופש המיני מתפרץ בפסטיבל וודסטוק, דברים גדולים קרו גם בקולנוע ובעולם הספרות. "קאובוי של חצות" של ג'ון שלזינגר הציג שני לוזרים מוכי טראומות שמנסים לשרוד בניו יורק, והיה לסרט הראשון בדירוג X שזכה באוסקר. במקביל, פיליפ רות כתב את "מה מעיק על פורטנוי" והוציא סופית את הגיבור היהודי מארון המיניות, עם תיאורים אינטימיים שהעלו חיוורון ובושה על פניה של כל יידישע מאמע.

חלפו כמעט שלושה עשורים לפני שהסופר ג'ונתן איימס ("התעורר, אדוני!" וסדרת הטלוויזיה "משועמם") איחד בין שתי היצירות החלוציות הללו ב"הגבר הנוסף", ספרו השני שראה אור ב-1998 ואף עובד לסרט 12 שנים לאחר מכן. העלילה מתרחשת ב-1992. לואיס אייבס הוא מורה יהודי צעיר בבית ספר באזור פרינסטון, ניו ג'רזי. בבוקר אחד הוא נתפס גונב את חזייתה של אחת הקולגות שלו בחדר המורים, מה שמוביל בסופו של דבר לפיטוריו. לואיס מחליט לצאת לדרך חדשה ולחפש את עצמו בניו יורק. בתום מסע לאיתור מקום זול למגורים, הוא נכנס כשותף לדירה של הנרי האריסון, זקן נוקשה ומוזר שמחליף קיצוניות אחת באחרת. זו גם תחילת מסעו של לואיס בחיפוש אחר מיניותו ובניסיון לאתר חברוּת אמת.

הגדרת מבקרים שהרגיזה רבים מקוראי "התעורר, אדוני!" היתה כי הוא "מצחיק". הרומן, שנכתב ב-2004, נראה ככזה שנכתב מראש על מנת להפוך לסרט ובשל כך נחשב למפוספס ובעיני רבים גם לא ממש מצחיק. אפשר לקבוע ש-שש שנים לפני כן, לאיימס היו הרבה פחות מניירות והרבה יותר עומק. "הגבר הנוסף" זכה אף הוא לסופרלטיבים כמו "מצחיק וקומי". זה נכון במידה מסוימת, אבל מסיבות שונות לחלוטין. במקרה של הספר הזה, דווקא העיבוד הקולנועי שנעשה לו ב-2010 כקומדיה קלילה ומשובבת חוטא בגדול למטרה. זהו לא ספר קל, כל שכן מבדח, אלא יצירה אפלה, רוויית הומור שחור פרוס דק-דק. הומור מסוג זה לא נועד להצחיק בקול, הוא בדרך כלל חודר מתחת לעור ומייצר תחושה עמומה של הנאה מהולה בחוסר נוחות עם הרבה חומר למחשבה.

וכאן, בניגוד, אולי, ל"התעורר, אדוני!", איימס מגיע לקורא באופן מושלם. הכתיבה שלו קולחת, אבל לא פופוליסטית. הדמויות שלו חולמות אבל עלובות, וכמו ג'ו וריקו ב"קאובוי של חצות", הפער בין הדימוי העצמי של לואיס והנרי למציאות בה הם חיים, הופך אותם למורי דרך מושלמים בנבכי האפלוליות של ניו יורק. הם הלפני והאחרי - לואיס הוא החלום והנרי הוא שברו של מרדף אחר הפיתויים של העיר הגדולה.

אלא שהמסע של איימס להבנת הנפש לא מתמצה במיניות, יהדות ומה שביניהן, הוא גם פורש את ההוויה האמריקאית של תחילת שנות ה-90. יש לשער שזו אחת הסיבות לכך שהספר, שנכתב לפני 18 שנים, מתורגם לעברית לראשונה דווקא כעת, כשאמריקה על סף בחירות – הוא פשוט רלוונטי ביותר. ב-1992 החשש של רבים מעלייה פוטנציאלית של ביל קלינטון לשלטון היה בעיקר מנסיקתה של אשתו, אחת בשם הילרי, ומהעוצמות ששידרה כאישה. "ייתכן מאוד שהיא קלינטון", אומר הנרי, "וקלינטון הוא היא – הם קרוס-דרסרים! לה יש סנטר חזק מאוד ולו יש ירכיים נשיות. יכול להיות שמדובר פה באחת ההונאות הגדולות של כל הזמנים". ואם חשבתם שהילרי היא היחידה שחוטפת מאיימס, הרי שגם שם רלוונטי אחר במרוץ הנוכחי לנשיאות מקבל אזכור מהנרי, ולא מאוד חיובי, כשהוא מספר על מסיבה של דונלד טראמפ: "אמר שיהיו אצלו דוגמניות יפות. הן בסך הכול היו זונות ותו לא, ובסוף המסיבה הן עשו את מה שהיה צפוי – קפצו לבריכה. אז הוא גמור עד שנה הבאה. יותר מדי וולגרי".

כל אלה הופכים את "הגבר הנוסף" לספר חודר ומסקרן. היכולת לעטוף את ההומור בשכבות עבות של רצינות ועומק הן שהפכו את איימס לכוכב לאחר צאתו, ובצדק רב. זהו רומן אמיתי ולא מאולץ, טבול בנגיעות אוטוביוגרפיות של המחבר (כולל הביקור שלו כילד עם הוריו בים המלח), ובסך הכול מספק חוויה מצוינת לשוחרי ספרות יהודית-אמריקנית צעירה, שמצליחה להיות גם מודרנית וגם טובה.


"האיש הנוסף", הוצאת "פן ספרים", 422 עמודים/ תרגום: יואב כ"ץ