בלוגים וטורים

טעון קיפוח 79: ספיישל פרגון ים-תיכוני לרגל פורים

מושיק עפיה משלהב את החושים, רן ישראלי מרשים כשסוגרים את הווליום ואיתי לוי משעמם ומרדים וזה בסדר גמור. רועי בהריר פרל התחפש למבקר מוזיקה מפרגן

רועי בהריר פרל
24/03/2016
צילום: משה נחמוביץ'

(בסרטון: מושיק עפיה שר "חמישי שמח")

מבית ביקיור לייזר

מהפכת טיפולי הפנים: בינה מלאכותית וטכנולוגיית RF במכשיר ביתי

מוגש מטעם בי קיור לייזר

פורים בחוץ וזה, אז התחפשתי להפך של עצמי: אחד שמוזיקה - לא משנה איזו - תמיד באה לו בטוב. אחד שלפרגן זה חלק בלתי נפרד מהאני מאמין שלו. אחד שבביקורות שהוא כותב על מוזיקה הוא מעדיף תמיד להתמקד בחיובי ולדלג בנימוס מעל השלילי (אלא אם כן מדובר בשיר של מכר/חבר/מקורב/יחצ"ן חשוב, ואז הוא כותב שהשלילי הזה נהדר). קבלו אותו/י:

מושיק עפיה - "חמישי שמח" (3:11)

בימים לא תמימים כמו אלה, כיף להיתקל, מדי פעם, באמן אמיתי, כזה שלא בהכרח משקיע את מלוא כוחו ומרצו בניסיון להישאר בתודעה דרך השתתפות בתוכניות ריאליטי והוצאת סינגלים מצ'וקמקים עם טקסטים ברמה שכלית של אמבה. כזה שמתייחס לעצמו, ליצירתו ולקהלו בכבוד. כזה שעושה את מה שהוא עושה ממקום של אהבה, של תשוקה, לדבר הנפלא הזה, הנשגב, שנקרא מוזיקה - ויחד עם זאת יודע גם, כשצריך, להוסיף לזה גם קריצת עין קטנה, קורטוב של שובבות, זיק של רוח שטות. בשתי מלים: מושיק עפיה. בעוד שתי מלים: "חמישי שמח".

עפיה מתפרץ לנו פה, בקול עמוק מתמיד ובקצב הרגאטון הים-תיכוני, לדלת פתוחה: מי כמונו, אנשים שמבינים עניין, יודע שחמישי, היום שבו המדור מתפרסם, זה יום שמח. גם לשמחה הפרטית שלו, שבאה לידי ביטוי בנסיעה עם בחורה לצימר ("אני איתה עכשיו בצימר בצפון / בא לה סוף שבוע / יש לה מצב רוח / חמישי שמח"), קל מאוד להתחבר: מי כמונו, אנשים שמבינים עניין, יודע ששמחה אמיתית, משלהבת חושים, כזאת שהלב קטן מלהכיל, היא, בעצם, חופשה בצימר בצפון. במובנים רבים, ההאזנה לשיר הזה היא כמו נסיעה עם מושיק עפיה ובת זוגו לצימר בצפון. אי אפשר לדמיין משהו יותר מהנה מזה. נסו. לא תצליחו.

(חמישה כוכבים)

רן ישראלי - "לא עשיר, לא עני" (5:06)

עוד שיר מצוין, מהרבה בחינות, אבל בעיקר בגלל האורך שלו: חמש דקות ושש שניות. בדרך כלל, שירי פופ ים-תיכוני לא חוצים את רף ארבע הדקות, וחבל מאוד שכך. המשמעות של שירים ארוכים יותר היא שהנוער שלנו יקדיש יותר זמן כדי להקשיב להם וכך יישאר לו פחות זמן להסתובב ברחובות ולחפש צרות. כל הכבוד לרן ישראלי שמרים פה את הכפפה הזאת. מי ייתן וזמרים אחרים ילכו בעקבותיו.

רובד נוסף שכדאי לשים לב אליו בשיר הזה הוא התמונה היפה של רן, על רקע שקיעה נוגה עם צלליות של זוג רומנטי. כשיושבים על ספה נוחה ומתמקדים בה, היא עושה הרבה טוב על הנשמה. המלצה שלי: תעשו את זה כשהשיר שלו על מיוט. האפקט הרבה יותר מרשים ככה. רן ישראלי פשוט קצת פחות חזק בשירה מאשר בהצטלמות, הכותב והמלחין שלו (משה נגר) לא ממש מוצלח בהתנסחות ("חיכיתי לך ברחוב שאת עוברת / הייתי מתפתל ואת נסערת") והמפיק המוזיקלי (ניסים בן חיים) נכח בבר מצווה אחד או שניים יותר מדי.

חוץ מזה, כאמור, הכל פצצה. האורך של השיר, התמונה, הייצוג של מעמד הביניים ("לא עשיר, לא עני") - הכל. שאפו.

(חמישה כוכבים)

איתי לוי - "בשעות המתות" (3:38)

שיר לא חייב להיות סוחף, מרגש ומטלטל. הוא יכול גם להיות משעמם ומרדים כמו "בשעות המתות" - וזה לגמרי בסדר. גם לזמרים צעירים שנשמעים כמו אלף זמרים צעירים אחרים, שרים על געגועים לאהובה ועושים את זה בקיטשיות חסרת בושה ("שלא תחשבי שלקל לי בכוחות עצמי / לדמיין כל יום גשום איתך בשמיכות") - גם להם יש זכות קיום. יש אנשים שזה לא משעמם אותם בכלל. אולי זה אפילו מרגש אותם וגורם להם להזיל דמעה - וגם להם יש זכות קיום.

והאנשים האלה, שנהנים משירים משעממים והופכים אותם לצליל המתנה - כלומר, המעריצים של איתי לוי - יכולים להיות מרוצים עד הגג, כי יש להם כאן בלדה שאוחזת בכל הפרמטרים החביבים עליהם: לחן צפוי, קול נקי, טקסט דביק, עיבוד סולידי. או, בלשונם: יצירת מופת.

(חמישה כוכבים)

אתניקה - "מנגינה לאמא" (3:33)

אוקיי, די. המסיבה נגמרה, הורדנו את התחפושת, חזרנו לשגרה. הסיבה: "מנגינה לאמא" זה שיר - ליתר דיוק, קטע אינסטרומנטלי - שבאמת ראוי לפרגון. אמנם אין כל ספק באשר לעובדה שמדובר ביצור מוזר - מאש אפ בין "גיבור של אמא" של משה פרץ ל"מנגינה" של עדן בן זקן, בעיבוד איזי ליסנינג ממוזרח שמזכיר דברים של ג'יימס לאסט (מה?! לא יודע, זה מה שזה) - אבל גם יצורים מוזרים, כפי שהוכיח אי.טי, יכולים להיות מסבירי פנים וידידותיים.

הגוף המוזיקלי שאחראי לדבר הזה נקרא אתניקה - הרכב עם שם מאוד דומה לשם של להקה אחרת, שחברים בו רון בן יוסף (בעל הלייבל "תטה עושים מוזיקה") והמוזיקאי הרב-תחומי תומר עג'ם. חברי אתניקה מוציאים אוספים, לא אלבומים, והקטע הזה שייך לאלבומם השלישי, שכולו מבוסס על נעימות אתניות לשירים מוכרים. כאן, לצורך העניין, הם עושים את זה עם בגלמה, קנון, אקורדיון, צ'לו טורקי, עוד כמה כלים אקזוטיים ואווירה של ימי עבר במדבר.

בסינגל הקודם שהם הוציאו - ביצוע אתני ל"מתנות קטנות" של רמי קליינשטיין - זה היה מוזר במובן המעט קריפי של המילה, אבל "מנגינה לאמא" נוח יותר לעיכול: ברגעים מסוימים הוא באמת מצליח להרגיע את המאזין ולהביאו לכדי מצב של ריחוף בגובה מבוקר.

האמת היא שממש נחמד פה, למעלה, בין צליליה הקדומים של ארץ כנען, הרחק מהרעש, ההמולה וההתלהבות הלא פרופורציונלית מחג שמתחפשים בו. תודה ולילה טוב.

(שלושה כוכבים וחצי, אבל אמיתיים).

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully