בהקדמה ל"הארץ שמעבר להרים", מסביר ניר ברעם מדוע בחר לצאת למסע הזה מסע שהשתלט על חייו ב-2014-2015, ושלקח אותו כמעט לכל נקודה אפשרית בגדה המערבית: "בשנים האחרונות הזעזוע, האדישות, הייאוש נהפכו למטבע שחוק בדיון הציבורי בישראל ובעולם. דומה שהכל כבר נאמר. אבל הדבר המפליא ביותר בכל זה הוא עד כה לרוב מוחץ של הישראלים (והאנשים בעולם) המדברים על הסכסוך מהרגע שעמדו על דעתם, אין מושג איך מתנהלים החיים בגדה המערבית, השטח שהוא לב המחלוקת. רובם לא ביקרו שם, יש ישראלים שהיו שם כחיילים בצה"ל ודי מזמן, ונדמה שאנחנו כבר מדברים על מקום תאורטי, מעורפל, המשורטט בדמיוננו הפוליטי, ממש כמו המקומות שבהם מתרחשות מלחמות האזרחים בסוריה או בקונגו".
אז ברעם מחליט שהוא רוצה ללמוד יותר על הסכסוך, על הכיבוש, על הפינה הבלתי אפשרית אליה דחקנו את עצמנו לאורך השנים. נמאס לו מדיונים בבתי קפה, מכנסים באוניברסיטה ובז'נווה, נמאס לו להביט מבחוץ על מה שקורה לו מתחת לאף, אז הוא עושה משהו שמעט מאוד ישראלים עושים, וזה להישיר למציאות הזאת מבט. "הארץ שמעבר להרים" מחולק ל-12 פרקים (חלקם פורסמו במוסף "הארץ" בחודשים האחרונים), וכל אחד מהם עוסק בנקודה גאוגרפית אחרת בגדה המערבית ממחנה הפליטים בלאטה ועד קיבוץ נירים, מירושלים שבתוך החומה דרך זו שמחוצה לה, מהתנחלויות שכוחות אל ועד הביוב שזורם ברחובות של רמאללה.
הדבר הטוב הראשון שחובה להגיד הוא שעל אף נטיותיו הפוליטיות של ברעם, ספרו לא מרגיש כמניפסט שמאלני משום צורה, כי אם כספר שלם ושקול ועגול, שמשתדל להביא את המציאות בפרצוף, ולא לשפוט כמעט אף חלק שלה לא לטובה ולא לשלילה. העובדות והציטוטים עומדים בפני עצמם, ומספרים בעצמם את הסיפור. ברעם משתדל להקשיב באמפתיה לכל אדם שנקרה בדרכו ולא תמיד מכניס את עצמו לסיפור, אך כשכן מדבר על העבר שלו, או על עיסוקו, עליו מספר לכמה נערים שלא מכירים אותו הספר הופך מעניין עוד יותר. המחבר עשה כאן משהו לא פשוט כלל: הוא מהלך בדיוק על הקו הדק שבין לחשוף מעצמו ולא לחשוף, להיות אדם בעל דעות ועיתונאי אובייקטיבי, להיות פה או להיות אוזניים. המקטרגים בוודאי יטענו לחוסר אובייקטיביות, אך הם יטעו: במציאות התקשורתית של היום, "הארץ שמעבר להרים" הוא פנינה נדירה של שפיות ואמת ושיקול דעת.
הדבר הטוב השני שחובה להגיד הוא שמעל הכל, מדובר בספר חשוב. חשוב משום שברעם לא מזלזל לרגע או ממעיט מערכם של עשרות האנשים אותם הוא פוגש בדרך (ובכך גם לא בקוראיו), לא מחפש פתרונות קלים או קיצורי דרך, לא חושב במונחים של שחור ולבן ונותן במה לאנשים שדחקנו הצידה ימינה, שמאלה, זה לא משנה. וכמובן ששום דבר לא פשוט. כמעט כל אדם שמצוטט בספר מכיר בבעייתיות שבמצב, בעוול שנעשה לפלסטינים, במורכבות שבסיטואציה הזו. על כן, חווית הקריאה לעתים מעבירה תחושת פסימיות גדולה, לצד ניצנים של אופטימיות זהירה, לצד אגרופים של ממש בבטן. נניח, כשגילה, תושבת קיבוץ נירים, מספרת לו ש"פעם הילדים היו יוצאים לבד לוואדי והיינו נפגשים עם תושבי עזה על בסיס יום-יומי. היום הילדים צריכים ליווי לכל מקום ואת תושבי עזה אנחנו רואים מתים בטלוויזיה".
בעוד הדבר הקל ביותר בישראל של 2016 הוא להתייאש ולהצטמצם איש איש לבועתו, ברעם עדיין לא מוכן להרים ידיים. השאלה שחוזרת על עצמה יותר מכל היא שאלת העתיד ברעם שואל כמעט כל אדם איתו הוא בא בקשר מה לדעתו יקרה בהמשך, איזה פתרון מדיני דרוש, ומקבל תשובות שונות לגמרי, לעתים מפתיעות, לעתים מקוממות. הוא שואל יותר על העתיד מאשר על ההווה או העבר, משום שזהו ספר שבבסיסו שני עניינים: איך הגענו למצב הזה, ובעיקר, איך יוצאים ממנו. אז ברעם שואל את השאלות שחלקנו כבר התעייפנו מכדי לשאול, וזה לא עניין של מה בכך. גם אם למצב הנוכחי אין תשובה אחת אולי אין תשובה כלל זה לא אומר שצריך להפסיק לשאול שאלות. ומי שלא יכול או רוצה לצאת בעצמו לגדה המערבית ולהביט למציאות העגומה בעיניים, שיקנה לעצמו עותק של "הארץ שמעבר להרים". זו תהיה יופי של התחלה.
"הארץ שמעבר להרים" / ניר ברעם, עם עובד, 181 עמודים