Dead Elvis, אלבום הבכורה של Death in Vegas מ-97', הוא תקליט זניח ולא ממש מעניין, ועדיין אני שומר לו את חסד הביג ביט שמגיע לו. קטעי הדאב בזיל הזול בדיסק הזה היו נכונים מאוד למסגרת הכללית של הז'אנר, וחוץ מהראשון של בנטלי רית'ם אייס, Dead Elvis הוא דיסק שאני משתדל לנצור את זכרו במגירה האחורית, ולו בכדי שישמש לי כמוסר השכל.
הדעה הכללית גורסת כי מרחק רב מפריד בין דת' אין וגאס ההם (שרצו להיות כמיקל בראדרז, אבל יצא להם סמיר שוקרי) לבין דת' אין וגאס (הצמד ריצ'ארד פירלס וטים הולמס) של Scorpio Rising, תקליט האו-הו-הו החדש שלהם. אבל מבחינתי ההבדלים הם סמנטיים דת' אין וגאס היה ועודנו הרכב שהמציאות גדולה עליו לפחות בשתי מידות.
The Contino Sessions, התקליט השני מ-99', סימן את המהפך בשבילם: הוא היה, מה שנקרא, תקליט רציני. עם הופעות אורח יוקרתיות של בובי גילספי, ג'ים ריד, דוט אליסון ואיגי פופ, זאת היתה הצהרת כוונות שביקשה להעיד על מהפך בגישה וקפיצת מדרגה, מעבר מפתיע בין אסתטיקת אלקטרו כושלת לתלבושת אלטרנטיבית ועוד קצת שנתן להם את תשומת הלב שמגיעה להרכבי אלקטרוניקה שעושים רוק שזוכה לשמות תואר אפלים. זה שהוא היה סתם תקליט בוודאי שלא הפריע לאף אחד (אף על פי ש-Aisha עם איגי הוא כמובן בובל'ה של שיר).
Scorpio Rising הוא אפילו עוד יותר שאפתני. מדובר במסע לאורכם של ציוני דרך באינדי הבריטי. ממיי בלאדי ולנטיין, דרך גי'זס אנד מרי צ'יין, פריימל סקרים ועד פייל סיינטס. וכמובן: אלקטרוקלאש. כולל גלריית אורחים שלא היתה מביישת את המופע של ג'ולס הולנד: פול וולר, דוט אליסון, ניקולה קופרוס (מ-Adult הדטרויטים. יש לה קול יפה), ליאם גאלאגר, הופ סנדובל.
הפתיחה סוערת - שני קטעים קורעים, רועשים ופרועים לעילא במיטב מסורת "מסכי הגיטרות". אנכרוניזם ראוי לחלוטין. אבל דת' אין וגאס לא מסתפקים בגירסה הייחודית שלהם לאירועים מהעבר הלא רחוק. Scorpio Rising יכול היה להיות תקליט טוב, אם הוא לא היה שוכח את החוק הכי בסיסי: מי שמעמיס הרבה מלמעלה, שלא יתפלא שאחר כך נקרעת לו הפיתה והטחינה נוזלת לו על החולצה. עודף הידוענים גורע קשות מהסך הכל: על הקול של הופ סנדובל חנקנו עוד בתקליט השלישי של הכמיקל בראדרז, וליאם גאלאגר לא באמת יכול להיות משהו אחר.
בכלל, שני האורחים הללו מעידים על איזשהו תסביך כמיקל בראדרז עצבני שיש לדת' אין וגאס. קודם סנדובל ואחר כך גאלאגר, שאיתו בוודאי מנסה הצמד איכשהו לחקות את Setting Sun הלהיטי של הכמיקל עם הגאלאגר השני. גם דוט אליסון היא לא כזאת ביג דיל (מיס קיטן יותר כוסית), ניקולה קופרוס מבזבזת את האנרגיות הווקאליות שלה על שירים שחוטאים למנעד הדיגיטלי המדליק שלה, ואילו פול וולר מצליח דווקא להישמע חינני ושמח. מאחורי שיתוף פעולה נרחב שכזה עם אמנים אורחים חייב כמובן לעמוד נימוק כלכלי ותדמיתי.
אילו ניחנו דת' אין וגאס במידת הצניעות הראויה, הרי ש-Scorpio Rising היה יכול להיות תקליט קטן, מגובש והגיוני (אפילו קצת שו-גייזרי) של הרכב סביר שנמצא במגמת עלייה. אבל כל אבק הכוכבים, הפקה מבולגנת שיש בה רהב שלא מצליח לחפות על יכולת כתיבת שירים בינונית, חוסר איזון לא אלגנטי בין העבר הגיטריסטי להווה האלקטרוני, פיצ'יפקעס הודיים ויומרנות דרמטית, הופכים אותו על נייר המגזינים הבריטיים לפרויקט מפואר, כשבתכל'ס מדובר, בפעם השנייה ברציפות, בסתם עוד דיסק.
* "Death in Vegas - "Scorpio Rising, הד ארצי
גדול עליהם
15.10.2002 / 11:34