גוד טיים: התרגום החדש של "חוש הומור וסיפורים אחרים" מחזיר קלאסיקה נפלאה לחיים

"חוש הומור וסיפורים אחרים", אוסף של סיפורי דיימון ראניון בתרגום עברי חדש ומוצלח של מולי מלצר, הוא חדשות מצוינות עבור כל מי שאוהב ספרות צפון-אמריקנית טובה. אלא שמהתגובות ליציאת הספר בתקשורת וברשתות החברתיות, נראה שלא מעט קוראים שגדלו על סיפורי ראניון בתרגום של אליעזר כרמי בהוצאת מ. מזרחי – זה עם הברנשים והחתיכות, המשכנעים והלקקנים, הכפתורים והחד-גדיא – רואים את התרגום החדש כפגיעה אישית בנוסטלגיה המתוקה של ימי נעוריהם. התרגום של כרמי אכן היה מוצלח לזמנו, כלומר בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה (בערך באותה תקופה, אגב, התפרסם גם תרגום נוסף ונשכח, של עזריאל מכיר, בהוצאת ניקודים). אבל האמת הכואבת היא שבימינו הוא נראה מיושן וארכאי, וספק גדול אם נער או נערה צעירים שינסו לקרוא אותו כיום יצליחו בכלל להבין אותו, קל וחומר ליהנות מהסיפורים עצמם, שכפי שמוכיח התרגום החדש דווקא עומדים היטב במבחן הזמן. ואם כל זה לא מספיק, באחרית הדבר המצוינת שכתב מלצר הוא מנתץ לרסיסים בכישרון רב (אם כי באכזריות מעט מוגזמת) את הילת התרגום של כרמי, ומראה כיצד המתרגם המיתולוגי הוסיף לטקסט לא פעם פסקאות שלמות שלא היו ולא נבראו במקור.

אלפרד דיימון ראניון היה עיתונאי וסופר ניו יורקי שכתב בעיקר סיפורים קצרים על חיי הפשע של ברודוויי בשנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה העשרים. גיבוריו של ראניון הם כל אותם עבריינים קטנים, כבדים ובינוניים – דמויותיהם של רבים מהם מבוססות במישרין או בעקיפין על פושעים מפורסמים שראניון הכיר באופן אישי – שעל רקע השפל הכלכלי הגדול וחוק היובש "עושים כמיטב יכולתם", כלומר גונבים, מרמים, סוחטים, משנוררים, וכל דבר אחר שלא כרוך, חס וחלילה, בעבודה יצרנית. עולמן של מרבית הדמויות סובב סביב כסף, נשים, ובעיקר הימורים. אצל ראניון כולם מוכנים להמר כל רגע ועל כל דבר – בעיקר מירוצי סוסים וקוביות, אבל גם תחרויות זלילה, או התכתשויות אלימות. ראניון זכה לתהילה בזכות ההומור הנפלא שלו, סגנון הכתיבה הייחודי לו, השימוש הכמעט בלעדי בזמן הווה, ובעיקר הסלנג המובהק שהוא המציא. אישה, למשל, היא "פרגית" או "ג'ודי" בראניונזית, ובת הזוג של מישהו תמיד תיקרא "אשתו האוהבת-לעד", גם אם השניים לא סובלים זו את זה. זה היה מצחיק כשהוא כתב את זה, וזה מצחיק מאוד גם כיום, לא מעט בזכות התרגום הנגיש של מלצר.

ראניון מתאר את גיבוריו בתערובת של בוז, שעשוע, דחייה והערצה, שכבר הפכה כמעט לסטנדרט בייצוג המודרני של פושעים ומאפיונרים בתרבות הפופולרית ("הסנדק", "הסופרנוס", ובמיוחד "אימפריית הטיילת", שחלק ניכר מהדמויות שהופיעו בה והאירועים שהתרחשו בה מככבים אצל ראניון). כל הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, מפי מ?ספר אלמוני, בן דמותו של ראניון, שנוטה להיקלע שלא בטובתו למעשי פשע בלתי סימפטיים בעליל, אבל מקפיד לתאר בקלילות גם את מקרי האלימות הקשים ביותר. מהבחינה הזאת, בחירת שמו של הספר מפתיעה מעט – דווקא "חוש הומור", הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ כולו, סוטה מהסגנון הקליל וחסר הדאגות לטובת תיאור פרשייה עקובה מדם ולא משמחת כלל, שכוללת רצח חפים מפשע והוצאות להורג אכזריות במיוחד. עם זאת, על אף נבזיותם הכללית של הגנגסטרים של ראניון, כמעט בכל סיפור מתברר שיש להם גם לב טוב ומיטיב, והם נכונים לצאת מגדרם כדי לעזור לחסרי הישע – קבצנית מבוגרת, מוכרת פירות ענייה, חתולה מורעבת, ואפילו בחור מאוהב. בכלל, האהבה הרומנטית משחקת תפקיד מרכזי אצל ראניון, וגורמת גם לקשוח והאכזר שבעבריינים להפוך לכלבלב פעור עיניים.

התרגום של מלצר, כאמור, הוא חידוש מבורך. לעומת כרמי, שניסה בכל מחיר להקפיד על עברית תקנית (ביחד עם שפע מילים וביטויים בארמית), מלצר יוצר גרסה עברית – ויותר מכך, ישראלית – לשעטנז הלשוני המאותגר-דקדוקית של הטקסט המקורי. הוא לא מהסס לכלול מילים וביטויים שהגיעו לעברית מערבית ("אחלה", "דחקה", "להתמסטל"), לאדינו ("סטיפה", "פוסטמה"), אנגלית ("פרסט-קלאס", "שואו-ביזנס", "לוקיישן", "סיטואציה"), גרמנית ("שוונג", "שינקן"), או יידיש ("מאכער", "ווייבערס", "פצ'ה-מצ'ה"). התוצאה היא טקסט עשיר, ססגוני ומהנה מאוד לקריאה, שמכניס את הקוראים לאווירה של חגיגה מתמשכת. גם הם, בדומה לגיבורים, "מלקטים מלוא החופן גוד-טיים" לאורך כל הספר (מתוך הסיפור "דארק דולורס", עמ' 275). ניסיון לקרוא את התרגום היבשושי של כרמי אחרי קריאת המהדורה החדשה הרגיש כמו נהיגה עם הילוכים אחרי שמתרגלים לאוטומט. נכון, יש אנשים שמסיבה כלשהי נהנים לעשות את זה לעצמם, אבל מדובר במיעוט הולך ונכחד ששפיות דעתו מוטלת בספק לכל הדעות.

טוב ככל שיהיה, גם התרגום החדש אינו מושלם. מלצר, שמאשים את קודמו בשימוש בעגה מיושנת, חוטא בכך בעצמו פה ושם (מצער להיתקל בספר בביטויים שאבד עליהם הכלח כמו "פרסר", "חלסטרה", "חרטא-ברטא" ו"אה-בה-ציגלה-מה", או באיותים תמוהים כמו "חולרה" ו"הב?לה"), מה שלפעמים יוצר תחושה מלאכותית וקוטע את הטבעיות והנינוחות שבהן זורם הטקסט. גם ההחלטה לתרגם את ה-dolls של ראניון ל"פרגיות" לא עוברת בשקט – במקרה הזה מוטב היה לתת לכרמי את הכבוד שבכל זאת מגיע לו ולדבוק ב"חתיכות" הקלאסי, או לכל הפחות לחזור ל"בובות" המקורי (לטענת מלצר, "חתיכות" משמש כיום לתיאור נשים צעירות ויפות בלבד, ולא לכל אישה באשר היא כפי שהתכוון ראניון, אלא שגם ל"פרגית" יש קונוטציה דומה, ולעומת "חתיכה" מדובר במילה שיצאה מזמן מכלל שימוש יומיומי). מכל מקום, מדובר בנפילות קטנות ולא משמעותיות בתרגום שככלל הוא נגיש מאוד, קולח מאוד ומהנה מאוד. באחרית הדבר מזכיר מלצר כמה פעמים קובץ נוסף של סיפורי ראניון שהוא עשוי לתרגם בעתיד, ויש לקוות ש"חוש הומור וסיפורים נוספים" יצליח מספיק כדי להצדיק את הוצאתו לאור של ספר המשך כזה. כי גם לנו, במקום ובזמן האפלים והקודרים האלה, מגיע קצת גוד-טיים פה ושם.

חוש הומור וסיפורים אחרים / דיימון ראניון. ספרי עליית הגג וידיעות ספרים. תרגום ואחרית דבר: מולי מלצר. 415 עמודים.