מי שזיפזפו בימים האחרונים לערוץ MGM, נתקלו בהודעה לקונית המבשרת על ירידתו הקרובה מן האוויר. בהמשך לזאת, מיום שישי הקרוב הוא ייעלם מן המסכים, ובכך יצטרף לערוץ 4 המיתולוגי, רצועת "הצגה שנייה" עליה השלום ושכיות חמדה אחרות שהיו ונעלמו מן הנוף של בטטות הכורסה חובבות הסרטים.
במקרה של MGM זה עצוב בהרבה: גם כי שרד יותר מן השמות האחרים שהוזכרו וליווה אותנו במשך שנים, ובעיקר מפני שלא היה מדובר בעוד תחנה בשלט, אלא ממש במעין מיני-סינמטק. הוא לא רק עזר להשתעשע אחרי יום ארוך בעבודה או לשרוף זמן בסופי שבוע ובחופשות, אלא תרם להנצחה ולשימור של ההיסטוריה הקולנועית כאן, והעניק לחובבי הסרטים תפריט לא פחות עשיר ומעניין מכל מה שחיכה להם בחוץ.
אז נכון, קל לצחוק על הערוץ, שהיו בו לא פעם את הסרטים הכי נידחים, עם השמות והתקצירים הכי הזויים. ברור גם שהרייטינג שלו לא עקף את "האח הגדול" וגם לא את HOT Gold ואת yes 1, עם שוברי הקופות החדשים שלהם, אבל זה היה כל הקסם.
בשעה שערוצי סרטים אחרים התיימרו להציג את הקולנוע במיטבו, MGM הראה את האמנות הזו כפי שהיא באמת, במלואה, על כל צדדיה. קולנוע הרי זה לא רק סרטים קלאסיים של טובי הבמאים, אלא גם היצירות הפחות זכורות שלהם, וכמובן גם תוצרים נשכחים לגמרי של במאים ושחקנים עלומים. קולנוע אינו רק דרמות הוליוודיות זוכות אוסקר, אלא גם להיטי אמנויות לחימה מן הפיליפינים וכדומה, וכל זה שודר בערוץ בגאון ובהדר.
זפזפת בשעת שיא וקיבלת סרט אמנויות לחימה מן הפיליפינים
בעצם, מה לא שודר ב-MGM? עורכיו לאורך השנים, ובהם אורי בן-עזרא וירון ואג (שכיום כותב לעתים במדור זה), פעלו ברוחו של הנרי לנגלואה, המייסד והמנהל האגדי של הסינמטק הפריזאי, שביטל לחלוטין את הגבולות הדמיוניים ממילא בין גבוה ונמוך, ראוי ולא ראוי, הצהיר כי כל סרט ראוי להקרנה, וכך עשה. כך עשו גם מנהלי הערוץ.
זה נעשה בהרבה חוצפה, ובלי שמץ של חנופה לצופים. אם בערוצים אחרים דאגו למרק את המסך כדי שלקהל חלילה לעולם לא תהיה סיבה להתלונן, ב-MGM לא ניסו למצוא חן. בלי "ימים של זהב" או "עננים של כוכבים": יכולת לדלג לשם בעשר בערב ולראות ערפדים בשחור-לבן, לזפזפ ביום שישי ולשמוע צ'כית, ובאיזו שעה שלא תהיה, להיתקל בסקס, אלימות ודום-דה לואיז. משונה? חריג? להפך, מייצג את הפנים האמיתיות של העשייה הקולנועית במלואה.
ולמרות כל זה, MGM דווקא נהנה מאחוזי צפייה לא רעים בכלל. שכן, בצד תוצרים פחות מוכרים או אטרקטיביים היו בו לא מעט להיטים חביבים על הקהל - מי לא תפס את אבא שלו צופה בו ב"משאלת מוות 3" בשבת אחר הצהריים. אך הוא לא פחד לשבץ מניות פחות בטוחות, כל עוד שהן היו מעניינות בעיני עורכיו. הטאץ' האישי שלהם הורגש בלוח השידורים, כמו גם התשוקה שלהם לקולנוע והכבוד שלהם לצופים, שאותם הם לא ראו כלקוחות, אלא כשותפים שווי ערך במסע בעקבות האוצרות של המסך הגדול.
עתה, מכל מיני סיבות טכניות וחוזיות, מגיע המסע הזה לסיומו, והקטלוג של סרטי MGM נבלע בערוץ AMC החדש, שלא יוקדש בלעדית לקולנוע אלא יתמקד בעיקר בסדרות.
בתום ההרפתקה המופלאה, MGM משאיר אחריו לא רק זיכרונות מופלאים אלא גם מורשת גשמית. במהלך השנים, הוצגו בו לראשונה לא מעט סרטים שאי אפשר היה להשיג בתרגום לעברית או בכלל בישראל, ואפילו כאלה שמעולם לא הוקרנו כאן, כך שהערוץ העניק למשקיענים הזדמנות ראשונה להניח את ידיהם על עותקים של לא מעט פנינים.
דבר זה היה כמובן רלוונטי יותר לפני עשר שנים, לפני כל מיני התפתחויות טכנולוגיות שהקלו את מלאכת הציד על עכברי הקולנוע, אבל האמת שגם היום, סרטים רבים לא קיימים כאן בשום פורמט אחר חוץ מאשר ההקלטות מ-MGM. בעוד עשר שנים הערוץ אולי לא יהיה יותר מאשר זיכרון קסום, אבל עוד הרבה סטודנטים לקולנוע יראו את הלוגו שלו מתנוסס בעת ההקרנות בשיעורים.
כמה סרטי MGM שאהבתי במיוחד:
תחנת שידור לקריינים מתחילים קומדיית האייטיז של אל ינקוביץ' הצליחה איכשהו לא להתיישן. ההומור האנרכיסטי שלה עדיין מבריק וקורע, וכבונוס אפשר לגלות כאן גם את מייקל ריצ'רדס בתפקיד די משמעותי, לפני שהתגלה ב"סיינפלד".
Rolling Thunder סרט חזרה הביתה/נקמה שאמנם מעולם לא נכנס רשמית לקאנון המפואר של הקולנוע האמריקאי בשנות השבעים, אבל מי שכן אוהבים אותו, ובהם לא פחות מאשר קוונטין טרנטינו וברוס ספרינגסטין, רוחשים לו הערכה עצומה.
Four Friends עוד סרט שמשום מה לא נכנס לפנתיאון של אותה תקופה מפוארת, אבל מי שכן יצפה בו, לעולם לא ישכח אותו, ובעיקר לא את סצנת החתונה, המספקת את אחד הרגעים הקולנועיים הכי עצובים ולא צפויים שנראו.
מק ואני אחד החיקויים הפחות מוצלחים ל"אי.טי", שהיה למעשה פרסומת סמויה גדולה אחת לשלל מותגים, ובהם מקדולנדס, מה שסידר לרונלד מקדונלד את הופעתו הקולנועית המשמעותית ביותר, והאייקון הקריפי מעולם לא היה מוזר ומבהיל יותר מאשר פה.
קס סרט הקולנוע העלילתי הארוך הראשון שביים קן לואץ', על הקשר שמתפתח בין ילד בודד ובז. כשמדברים על רגישות חברתית, כשמדברים על יצירה הומנית, כשמדברים על חברות אמת מדברים על "קס".
The Killing אחד הסרטים הראשונים של סטנלי קובריק, שהוא גם אחד הפילם-נוארים הטובים אי פעם, וכולל את אחד מרגעי הסיום היפים בתולדות הקולנוע.
The Charge of the Model Ts - אחד הסרטים היותר עלומים שהוקרנו ב-MGM, כזה שגם בניכר קשה למצוא דרך לצפות בו: קומדיית אקשן נידחת וחיננית, על מרגל גרמני שמנסה להצית את הגבול הדקיק בין ארצות הברית למקסיקו, אבל נתקל בתושייה של החיילים האמריקאים ובמכונית הפלא של אחד מהם.
רומן הדמים הסרט ההוליוודי הראשון שביים הבמאי ההולנדי פול ורהובן אולי פחות מוכר מן הלהיטים המאוחרים יותר שלו, למשל "אינסטינקט בסיסי" ו"זיכרון גורלי", אבל לא פחות שווה מהם, והוא מחייה את ימי הביניים בצורה מוחשית, עסיסית ומדממת יותר מאשר כל אפוס היסטורי לפניו ואחריו.
רמו קומדיית אקשן שהיתה אמורה להציג לעולם גיבור פעולה קולנועי חדש ולהוציא לדרך סדרת סרטים ארוכת ימים, אך בשל כישלונה בזמן אמת נותרה בגדר לא יותר מקוריוז חד-פעמי, קסום ונוסטלגי.
שם המשחק דיוויד מאמט, משנוני התסריטאים-במאים אי פעם, הגיע לשיאו כבר בסרטו העלילתי הארוך הראשון, עם מי שהיתה גם זוגתו, לינדזי קרוס, וג'ו מנטניה, אחד השחקנים הלא מוערכים דיו אי פעם. מופת של כתיבה. בית ספר לדיאלוגים ולטוויסטים.
טרול 2 סרטים רבים זכו לתואר "הגרוע אי פעם" או "כל כך גרוע עד שזה מצחיק", אבל הזוועתון האיטלקי-אמריקאי הזה הוא מן היחידים שבאמת ראויים לסופרלטיבים הללו. בין השאר, חרף המתחייב משמו, אין בו בכלל טרולים, אלא רק גובלינים; הגובלינים הללו מאופרים ולבושים באופן נלעג במיוחד; אין בסרט כל היגיון חיצוני או פנימי (מה לעזאזל הקשר בין הגובלינים לדרואידים? איך יכול להיות שהממלכה שלהם שוכנת בחניון קרוואנים עלוב? ומדוע התסריט בז לצמחוניים?); וכמעט כל מי שכיכב בו לא הופיע קודם או לאחר מכן במסך הגדול או הקטן. ל"באטמן נגד סופרמן" יש הרבה מה ללמוד.
בתולות הים בשתי מילים: וינונה ריידר.
טינטוררה ים אדום כדם - אחד הזבלונים המשונים ביותר של שנות השבעים. זירת ההתרחשות היא מעין אי אקזוטי שבו הערך היחיד הוא אהבה חופשית. ואכן, המקומיים מסתובבים עירומים, מקפיצים טקילות, מאזינים למוזיקת דיסקו ושוכבים עם כל מה שזז. את ההרמוניה מפר כריש תאוותן. האלמנטים הנ"ל הופיעו בסרטים רבים. ההבדל הוא שהבמאי רנה קרדונה ג'וניור מתייחס לסיפור המגוחך כאילו היה טרגדיה יוונית, ומביים אותו באיטיות ובפאתוס.
סרטי קאנון ולסיכום, ל-MGM היתה גישה כמעט מוחלטת לספריית קאנון, האולפן האקלקטי של גלובוס וגולן, מה שאיפשר לו, למשל, לשדר הן את "נינג'ה אמריקאי" והן את "המלך ליר" של גודאר, והוא שידר את שניהם באותה מידה של חדווה. לא היה פה עוד ערוץ כזה, סביר להניח שלעולם כבר לא יהיה.